הזמר עדן חסון הוזמן לפסטיבל סוף הקיץ של המועצה האזורית בנימין והצליח לעורר סערה מקומית. אם תשאלו את רוב האוכלוסייה מי זה עדן חסון הם יענו "שקיעות אדומות", "כפיות", "לאהוב אותך כל יום". אם תשאלו קומץ מתושבי מועצת בנימין (והרשו לי להאמין שזה קומץ, אחרת אאבד תקווה מהאנושות) מי זה עדן חסון - התשובה היא הומו. לא מוזיקאי, לא זמר מפורסם ולא סתם ישראלי נחמד - עדן חסון הוא הומו וכל מה שהוא מייצג מסוכן לילדים שלי.
אני לא מעוניינת להיתמם. גם אני הרמתי גבה קלה כשגיליתי שחסון הוזמן לאירוע של בנימין, אבל מיד אחריה הגיע חיוך. האם סוף סוף הציבור הדתי מתחיל לנהוג בשפיות מול קהילת הלהט"ב? למרבה הצער, גיליתי שלא. בסוף השבוע שעבר שיגרו רבני בנימין מכתב פומבי עם המסר הבא: ההחלטה להזמין את עדן חסון לפסטיבל היא גרועה, לא חינוכית ומצערת, כזאת שאין לחזור עליה בשום אופן בשנה הבאה ובכל אלו שיבואו אחריה, אבל לא נסקול אותו באבנים הפעם.
ההופעה הצפויה של עדן חסון לתושבי בנימין צילום: ללא
האם כל אדם שלא עומד בכל הסטנדרטים שאנחנו מציבים לעצמנו אינו אדם ראוי?
שאלת היחס בין חייו הפרטיים של האמן לבין התמיכה שלנו בו (בהאזנה לשיריו, בקריאת ספריו, בהגעה להופעותיו) עולה בישראל פעם אחר פעם. מהצד האחד עומדת האמנות, ומהצד השני המוסריות. הסאב-טקסט המסתתר מאחורי כל בחירה שלנו להאזין או לצפות בדמות שאינה מייצגת את הערכים שלנו. ומה הגבול? האם כל אדם שלא עומד בכל הסטנדרטים שאנחנו מציבים לעצמנו אינו אדם ראוי?
"אנו סבורים כי בעת הזאת יש להניח לנושא, ולא לעורר עוד מחלוקת שעלולה להזיק גם לעצם העניין, והאמת והשלום אהבו", נכתב על ידי ועד רבני בנימין. באמת? האמת והשלום אהבו? במכתב שלם ומפורט אתם מסבירים למה ההחלטה לאפשר לזמר מצליח וחמוד להופיע בפסטיבל מוזיקה היא מחרידה ומסוכנת רק בשל העובדה שאורח חייו אינו תואם את אורח החיים הדתי והמקובל, ואז מסיימים עם מסר מקרב כי הועלתם בטובכם לא להעיף אותו מכל המדרגות?
חשוב לחזק את הילדים. איך? להזכיר שאין להם זכות קיום
עוד כותבים הרבנים: "באופן כללי יותר, אנו קוראים לציבור הרבנים והמחנכים לעסוק בנושא של נטיות הפוכות עם כל מורכבותו. לחזק באופן אישי את המתמודדים עם התופעה במסע חייהם ולקרב אותם, יחד עם שלילה ברורה של הפיכת הנושא לדגל ואידיאולוגיה חלילה". כלומר, אנחנו נגד הומואים, לא מעוניינים שהם יופיעו על הבמה שלנו או ידברו מילה עם הילדים שלנו (גם לא על שוקו או על פורטנייט, רק דמיינו איזה מסרים הם יכניסו פנימה), אבל חשוב לנו מאוד לחזק אותם. איך? להזכיר להם כמה שהם מסכנים ללא זכות קיום.
המכתב צילום: ועד רבני בנימין
במכתבם מבהירים הרבנים כי הם אינם קוראים לבטל את ההופעה אלא רק לתקן את העוול הנורא להבא. אל תבטלו את עדן חסון ברגע האחרון, אבל שלא תעזו להביא שוב אותו או דומים לו (לא ננקוב במילה המסוכנת הומואים אפילו פעם אחת). ואיך אמור להרגיש אותו זמר כשיעמוד על הבמה העתידה בידיעה שחלקים רחבים מהקהל נלחמו לבטל אותו?
איך מרגיש הנער בן ה-15 ששומע את הרבנים מדברים עליו ככה
אבל עזבו את עדן חסון. הוא יעמוד בזה. רוב העם אוהב אותו, מחבק אותו, וכך גם חלקים גדולים מאוד מהציבור הדתי. אבל מה לגבי הילד בן ה-15 שמתמודד עם אותה הנטייה המינית עכשיו ושומע את רבני המועצה שלו מגנים אותו ככה? מה אשם אותו נער, או נערה, שנולדו עם "נטייה הפוכה" ויודעים שלעולם לא יקבלו אותם באמת? יש הבדל בין הכלה לנרמול, ובציבור הדתי מסרבים להבין את זה. חיבוק וקבלה אינם פירוש נרמול. להגיד "אתה בסדר" זה לא להגיד "אנחנו בעד לרקוד על משאיות במצעד הגאווה ולאמץ ילדים בפונדקאות". האם בציבור הדתי באמת לא מסוגלים להכיל אפילו טיפה של מורכבות?
אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי כיצד מרגיש אדם דתי שנולד למציאות כזאת. שגדל לעולם שבו המילה "תועבה" חרוטה לו על המצח, מבלי שעשה שום דבר מיוחד כדי לזכות בה. הופעתו של עדן חסון על הבמה בבנימין לא תגרום לאף נער דתי בקהל לערער בנטייתו המינית (ברצינות, מה נראה לכם שהוא יעשה שם? יספר על בן הזוג שלו ועל החיים הנפלאים כהומו?), אך המכתב המחריד הזה - שמחרים אדם רק בגלל נטייתו המינית - הוא בהחלט יגרום לנערים דתיים להתכווץ בכיסא ולהרגיש אשמים ומודרים מהחברה.