1. הרוע לא תמיד נראה רע
אנחנו רגילים לדמיין פוגע כיצור אפל, מעורר דחיה, כזה שקל לזהות. אבל המציאות הרבה יותר מבלבלת ופעמים רבות, הרבה יותר מסוכנת. פוגעים רבים הם בדיוק ההפך מהדימוי הזה: אהובים, רהוטים, כריזמטיים, עטורי תארים, כאלה שעושים טוב ועטופים בהילה ציבורית או קהילתית. הם דמות נערצת, עטופים בכוח, מעמד וחסד. וכשיש דמות כזו, קשה להאמין שהיא עלולה להזיק. הלב מסרב להכיל את הדיסוננס, והנטייה הטבעית היא להיאחז בדימוי ולדחות את האפשרות שמשהו רקוב מסתתר מתחת. אבל זה בדיוק המקום שהוא כר משגשג לצמיחה של פגיעות. הפוגעים בכוונה עוטפים את עצמם בהילה הזו כי מי יחשוד באיש החסד, ברב או במחנך הדגול? כשיש היסוס לשאול, להטיל ספק, לראות יש מקום לפגיעות המיניות להתפתח. פגיעה מינית לא מתרחשת רק בסמטאות חשוכות, אלא לעיתים קרובות דווקא במרחבים המוארים ביותר: בתוך בתים, בתוך קהילות ומוסדות. כמו כן, מוסר הוא לא תוצאה של תפקיד, או מראה, או מילים יפות - מוסר הוא בחירה פנימית יומיומית. ואם יש משהו שכדאי לנו ללמוד מהתחקירים המטלטלים האלו, זה לא לפחד לראות את האור והצל באדם אחד. לא לחשוש לפקוח עיניים גם כשהדמות מוערכת. ובעיקר - לא להתבלבל בין הכריזמה שבחוץ לבין הקול המוסרי שבפנים.
2. פגיעה היא פשע אחד, השתקה היא פשע שני
ככל שנחשפים יותר פרטים מתוך התחקיר, מתבהרת תמונה קשה לא פחות מהמעשים עצמם: העובדה שלא מעט ידעו על הפגיעות במשך שנים (או לפחות חשדו. שמעו רמזים, הרגישו משהו בלב, והעדיפו לשתוק). לפעמים מתוך פחד לאבד מקום בקהילה, לפגוע בדמות נערצת, להסתבך. לפעמים מתוך בלבול או תקווה שזה "יעבור מעצמו". אבל שתיקה כזו, הגם שהיא באה מתוך לב כואב, היא שתיקה שמגוננת על הפוגע, במקום להגן על הנפגעים. וככל שקשר השתיקה מתמשך הפגיעה לא רק נמשכת, אלא הופכת למובנת מאליה במקום מסוים "כולם ידעו שאסור להתעסק איתו". והשתיקה הזו לא נולדת רק מהפחד האישי, אלא גם מהמקום שבו אין לקהילה כלים לדבר, לשמוע, לבדוק. אחד הכשלים הגדולים שנחשפו הוא היעדר מוחלט של מנגנוני הגנה פנימיים כמו ערוצי דיווח שקופים, גוף בודק בלתי תלוי, תחושת ביטחון עבור נפגעות להישמע בלי שיבטלו אותן או ישתקו אותן. קהילה שלא מייצרת לעצמה מבנים שמאפשרים הגנה - לא באמת מוגנת. הגיע הזמן לומר את זה בפה מלא: גם אם אדם אחד פוגע - חברה שלמה יכולה למנוע את המשך הפגיעה. הכוח החברתי הוא אדיר. כשחברה בוחרת להאמין, להוקיע, לא לפחד אז דברים זזים. צדק מתחיל להיעשות. והאמת צפה.
3. למה הפוגע פוגע?
אחת השאלות הכי קשות, לדעתי, בנושא פגיעות מיניות היא: איך אדם כזה, שכ"כ הרבה מהציבור העריץ, שכל חייו דיבר על הצלת חיים ונתינה, מסוגל לפגוע כל־כך עמוק? מה גורם לאדם לפעול כך? אין תשובה אחת. לפעמים הפגיעה נובעת מדחפים מיניים מעוותים שהתפתחו בילדות, מטראומות לא מעובדות (הרבה מהפוגעים נפגעו בעצמם), מהיעדר מוחלט של גבולות פנימיים, מהצורך הכפייתי לשלוט ולהשפיל. ממה שאני ראיתי בתחקיר שנעשה, הפוגע לא ראה את האחר - לא בחייו ולא במותו. בכל תפקיד שבו הוא פעל, כל סיפור שסופר עליו הנושא הזה חוזר כחוט השני - יש פיגוע, איפה זה משרת אותי? ההורים נפטרו - איפה אפשר להקפיץ את זה ליחסי ציבור? האחר הוא חפץ. הוא כלי. הוא קצה הרצון של עצמו. וכשהכוח בידיים, וההערצה עוטפת, וההשתקה פועלת, והחברה שותקת, מה שיעצור אדם כזה? כלום. זו לא הצדקה. זו תמרור אזהרה. כי ברוב המקרים, פוגעים מינית לא פועלים בגלל יצרים בלתי נשלטים, אלא בגלל שהם יודעים שהם יכולים ואף אחד לא יעמוד מולם. ובדיוק כאן נכנסת האחריות שלנו כחברה כמו שכתבתי לעיל לעצור את הסחרור הזה. לא להשאיר את הפגיעה במרחב של "תעלומה אנושית", אלא להבין שזו תוצאה של תרבות שלמה שמאפשרת.
4. לקחת אחריות על הדפוסים שאפשרו את הפגיעה
כמובן שאי אפשר לכתוב טור כזה מבלי להתייחס לנפגעו והנפגעים. אלו שפעמים רבות נאלצו לשאת סוד כבד מנשוא, לבד. אלו שפחדו שיחשבו שהם משקרים או מגזימים. אלו שלפעמים רק אחרי שנים הצליחו לקרוא לפגיעה בשמה. כל אחת ואחד מהם הם עולם ומלואו של אומץ, כאב, בלבול, וגם תהליך. תהליך שיכול להימשך חיים שלמים. אבל יש בו אפשרות אמיתית לריפוי. לצמיחה. לעבודה מחודשת עם הגוף, עם הגבולות, עם תחושת הערך. כי הפגיעה, עמוקה ככל שתהיה - לא מגדירה את מי שנפגעה. היא פרק. כואב, הרסני, אבל לא הסוף.
ובתוך תהליך הריפוי הזה, יש מקום לקבל אחריות - לא על מה שקרה, אלא על איך ממשיכים. על הדפוסים שנטמעו, על ההאמונות שנצרבו, על הבחירות שנעשו מתוך פחד או אשמה. לעבוד על המובחנות ועל התלות הרגשית שהיא הרבה פעמים הקרקע הפוריה לפגיעה כי כשאדם זקוק לאהבה, לאישור, לשייכות, הוא לעיתים מוכן לוותר על הגבולות שלו, על הקול הפנימי, רק כדי שלא יינטש. ואת העבודה הזו יש לעשות עם אנשי מקצוע מדויקים ועם חמלה גדולה ואמונה בכוחות הריפוי של האדם.
5. האם יש מקום לסליחה?
בסוף, עולה תמיד השאלה: האם אפשר לסלוח? מהי בכלל סליחה, כשמדובר בפגיעה מינית? האם היא אפשרית, האם היא רצויה, האם היא חיונית לריפוי? לפעמים נדמה שסליחה היא ה-מטרה בריפוי אבל כשהיא נאמרת מוקדם מדי, או מתוך לחץ כזה או אחר, היא הופכת לעיוות נוסף של הפגיעה. כי סליחה אמיתית היא לא מחיקה. היא לא שכחה. והיא בטח לא ויתור. סליחה, אם וכאשר תגיע, יכולה להיות תנועה פנימית של חירות - לא מהפוגע, אלא מהכאב שהוא הותיר. פעמים רבות הנפגעים והנפגעות תלויים בסליחה שהפוגע לא ביקש, בהכרה שהוא מסרב לתת, בהתנצלות שלא תגיע. ומתוך הציפייה הזו הפגיעה ממשיכה להתקיים. הסליחה היא קודם כל תנועה פנימית של האדם שנפגע מול עצמו, להסכים לסלוח לעצמו על הדפוסים והפצעים מהעבר, להבין שהוא לא זקוק לאישור של מי שפגע כדי להתחיל לנשום. שמותר לחוש שלמות גם אם הפוגע מעולם לא התנצל. שמותר לשחרר - לא את הפוגע, אלא את עצמו / עצמה. ולבחור - שוב ושוב - בחיים שלא מתכתבים רק עם הפצע, אלא גם עם הריפוי והצמיחה.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.