בשנה וחצי האחרונות אני כבר לא מופתעת. אחרי הטנדרים בשדרות הכל כבר נראה לי הגיוני ואפשרי. למעט הבוקר. למראה החרדים המכים באגרופים את אחיהם בני המגזר שהעזו לבחור אחרת ולהתגייס לצבא, למראה אותם קיצונים שטופי שנאה וזעם וחילול השם, שפשפתי עיניים בתדהמה. האמנם?
חסידים הגיעו להתגייס והותקפו באלימות
מאות צעירים חרדים הגיעו הבוקר (ב') לבקו"ם במה שהוגדר כגיוס החרדים הגדול בהיסטוריה. לראשונה, התגייסו לצה"ל יחד קבוצות חרדים מהחסידויות הגדולות בעלז וקרלין-סטולין. סנונית ראשונה של שינוי במגזר העקשן והמסוגר הזה, שמסרב באדיקות ובצורה ממוסדת לקחת חלק פעיל בהגנה על העם והארץ. אבל, צעד כזה לא יכול לעבור בשקט בקרב כנופיות המגזר. מלבד ההפגנות ההמוניות וזעקות הגוועלד, בתיעודים שהופצו מהאזור נראו המתגייסים צועדים למתחם כאשר הם מלווים בשוטרים, שהגנו עליהם בגופם מפני אלימות הצעירים החרדים. במקרים מסוימים גם זה לא הספיק. והמתגייסים ספגו מכות, נאצות וקללות מצד אותם קיצונים שונאי ציונות.
תוצאה של גישה חרדית מתנשאת ובורות
כמה טמטום, כמה ערלות לב צריך כדי לנהוג כך כלפי חלוצים חרדים שבוחרים לעשות אחרת ממה שחונכו אליו. באתרים החרדים כינו את אותם נערים שוליים קיצוניים. יכול להיות, בהחלט אפשרי. אבל בשלב הנוכחי של המלחמה גם את זה אני לא מקבלת. לא שוליים ולא קצוות ולא נערי גבעות. אותם מפגינים חסרי נשמה הם תוצאה של חינוך חרדי בן עשרות שנים. גישה חרדית מתבדלת, שמחנכת את ילדיה להביט בלגלוג ובתיעוב בכל מה שקשור למדינת יהודים. לא לקחת חלק פעיל בהגנה עליה, ואם כבר צריך להיות אזרחים כאן, אז מומלץ לנצל את המוסדות כמה שרק אפשר.
ערב יום העצמאות ה-77 למדינת ישראל, הגיע הזמן לתקן טעויות עבר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתקיים עם גורמים אנטי ציוניים בתוכנו. עברו הימים בהם קיבלנו בהכנעה את החוצפה החרדית בשם אותה אחדות מתחסדת. עברו הימים בהם קיבלנו את ההתנשאות החרדית במוסדות הרבנות הראשית, כאילו שהם אלו שמייצגים את היהדות, שמייצגים את הקדוש ברוך הוא. אנשים גלותיים, שמסרבים להכיר בנס גלוי גם כשהוא מנופף להם מול העיניים ותוקע בשופר. והכי גרוע, שכל הטרלול הזה נעשה כאילו לשם שמיים. הכל למען בורא עולם. אנשים יעני צדיקים שבועטים ביהדות מתוך בורות ורגשי נחיתות.
מסר זהה לערבים ולחרדים
המסר לחברה החרדית צריך להיות זהה למסר המופנה כלפי ערביי ישראל: או שאתם איתנו, או שאתם בחוץ. אני רוצה לראות אוטובוסים מובילים את בחורי הישיבות לבקו"ם. ואם הם עדיין מסרבים לשרת את עמם, אז לכלא. בכמויות מסחריות. אני מתנדבת להיות הסוהרת. בימים אלו, כשבני משפחתי שוב מקבלים בהכנעה את צו הגיוס המעייף וחוזרים לשדה הקרב, אין לי בלבי ולו קמצוץ חמלה או הבנה כלפי ההשתמטות הכי גדולה והכי בזויה בתולדותינו.