מישהו צריך להגיד את זה: דני אלגרט מגזים

אחת מההבנות הבודדות שנקלטו מאז אותו בוקר ארור היא האיסור לגעת במשפחות חטופים. בצדק, ודאי שבצדק. מי שלא ראה את בן משפחתו מובל לידי המפלצות ברצועה לא יכול להבין את עומק התסכול, הכאב, הזעם וחוסר האונים של המשפחות, שעושות כל מה שאפשר כדי להחזיר את יקיריהן הביתה. ומה קורה כשהמשפחות מנצלות זו את כאבה של זו כדי לרדת הכי נמוך שרק אפשר?

למה שהמגיש יטרח להביע התנגדות לאונס?

דני אלגרט, אחיו מוכה היגון של איציק אלגרט ז"ל שנחטף ונרצח בשבי והובא לקבורה בישראל, תמיד אמר את מה שהוא חושב. בלי פחד הוא הגיע לכנסת ולעצרות ולהפגנות, הכל למען אחיו הגדול שנלקח באכזריות מניר עוז. שתקתי כששמעתי את ההספד שנשא בהלוויה של אחיו, הספד שהכיל את הניסוחים הבאים: "נתניהו ניצח אותנו ולא חזרת מהשבי. האויב שגרם למותך לא היה מי שחטף אותך אלא מי שהפקיר אותך", ועוד אחד: "זה הסוף של המדינה היהודית שלא קיימה את חובתה ועמדה על דמך בזמן שאתה נמצא בפיקוח נפש". אבל הגיע הזמן להפסיק לשתוק.

דני אלגרט סיפק השבוע שתי התבטאויות מחרידות במהלך ראיונות בתקשורת הישראלית, התבטאויות שלא זכו להתנערות נמרצת. בראיון לאריה גולן ברשת ב' הוא אמר את הדברים הבאים: "אני מתקשה לדבר. יודע למה? כי שמעתי את הראיון לפני (עם השרה עידית סילמן) והתחלתם לי את היום בצורה מזעזעת. אני עדיין לא מתאושש ממה ששמעתי על ישראל ועל מוסר, אני רוצה לראות אותה שם נאנסת, אני רוצה לראות את הבת שלה שם נאנסת ואז שתדבר על מוסר". הוא ממשיך כך עוד כמה דקות וגולן מסיים ואומר: "נסתפק בדברים הללו דני". בלי להפסיק אותו באמצע, בלי להציע את הרעיון המהפכני שאולי, רק אולי, אין מה לעודד אונס של אף אמא או בת, לא משנה מי היא. אבל אריה גולן שותק. למה שיטרח להביע התנגדות נמרצת לאונס?

הטיקט המקולל של בן משפחות חטופים מאפשר לומר בקול הכל?

הלאה. בראיון של דיצה אור ללוסי אהריש בחדשות 13 היא זכתה לשמוע את המשפט הבא מדני אלגרט שישב באולפן: "לא הייתי רוצה להיות הבן של דיצה". וכך היא ענתה: "אני חושבת שזה משפט מכוער, זה משפט אישי, זה משפט שפשוט ביזיון לומר אותו". האם הפנתה אצבע מאשימה גם כלפי השתיקה מצד מגישת החדשות: "אני הייתי מצפה מהאולפן שיגיב וישמור על כבודי. מה שאני הצגתי פה זה לא אידיאולוגיה, זה הטקטיקה והאסטרטגיה שלדעתי תחזיר את הבן שלי. אני דיברתי מתוך לב מפורר לאבקה מרוב כאב, ודני יושב ואומר לא הייתי רוצה להיות הבן שלה". אלגרט התעקש: "דיצה, לא הייתי רוצה, את מסכנת אותו ואת שאר החטופים. אם הייתי בשבי הייתי רוצה לחיות", ואור השיבה בנזיפה: "תשמור את זה לעצמך". לוסי אהריש ניסתה להשחיל מילה בין השניים ולבסוף אמרה בדיפלומטיות: "זו סיטואציה לא קלה, אני לא יכולה לדמיין מה עובר על שניכם. אני רוצה לשמור על כבוד שניכם, אני לא רוצה שתתעמתו". אחר כך דיצה מבקשת לשמור על שיח ענייני, בלי עלבונות אישיים והמגישה מתפתלת בחוסר נעימות ומבקשת לסיים את הדיון. בסדר, לא שתקת לוסי, אבל איך יכולת שלא להתנגד לעלבון המיותר הזה?

ומה יש להגיד? מה באמת יש לומר לאיש שהפך את העולם כדי להחזיר את אחיו בחיים ובסוף קיבל גופה? האם אני מסוגלת להבין את הטרגדיה הזו? התשובה היא שכנראה שלא. תודה לאל לא זכיתי לטעום את הייסורים הספיציפיים האלה. אבל איפה עובר הגבול? הטיקט המקולל של בן משפחות חטופים מאפשר לומר ולעשות כל מה שרוצים? ממתי הצער, נורא ככל שיהיה, הפך להיות היתר חברתי לביטוי האמירות המחרידות והפוגעניות ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

הזעם והכאב שייכים גם לי

נכון נכון, לא יפה מצידי וגם לא נעים לומר בקול. אולי הייתי צריכה לציין עד כמה הייתי רוצה לראות את החטופים בבית כדי לקבל הרשאה לדבר כך על בן משפחה. איך אני מעיזה לצאת כך נגד אדם שעולמו חרב עליו? אבל האמת היא שאני לא נגד דני אלגרט, אני פשוט בעד השפיות. אולי קשה להאמין אבל הכאב של דני הוא גם הכאב של כולנו. לפני כמה שבועות עמדתי ליד הבית ממנו נחטף איציק ז"ל בניר עוז, ניסיתי לדמיין איך התנהלה הזוועה בשידור חי. לא הצלחתי. הזעם על כל מה שקרה לנו מאז שבעה באוקטובר שייך גם לי, בדיוק כמו הכאב. והזעם המסמא הזה הוא לא תירוץ לאחל אונס לאף אחת, או להעליב אמא כאובה. הוא גם לא תירוץ לשתוק בשידור כשהמרואיין שלך מנבל כך את הפה, או להביא אותו לשידור שוב ושוב רק כדי שיספק את הסחורה.

תגובת התאגיד

מכאן רשת ב' נמסר: "במקרה בו עולה חשש לחריגה, במהלך ריאיון, מגבולות שיח לגיטימי הדברים נבחנים ומטופלים, כפי שקרה גם במקרה הנ"ל".