מחר (ו') נציין 77 שנים להחלטת האו"ם בעד חלוקת ארץ ישראל והקמת בית לאומי ליהודים אחרי אלפיים שנות גלות. ביישוב היהודי רוב מוחלט קיבל בשמחה, בריקודים ובסיפוק את ההחלטה. בגין מצידו גינה אותה והודיע כי הוא וארגונו מסרב לקבל אותה. בן גוריון לעומת זאת לקח אותה בשתי ידיים ומייד נערך למלחמה שפרצה עוד באותו היום.
בסופה של המלחמה, נותרנו ללא גוש עציון, ישובים נפלו, 6000 חיילים ואזרחים נהרגו, ירושלים נותרה חצויה ובכל זאת ידענו לברך על היש! הכרנו בגודל הנס. 77 שנים אחרי, למרות ההפחדות הנוראיות מאלפי הרוגים במלחמה מול חיזבאללה, אחרי שהרגנו לארגון הטרור את כל ההנהגה השמדנו לו מאגרי נשק וחיסלנו אלפים ממנו במחיר כבד וכואב אבל אפילו לא בקירוב להערכות עולים קולות של מרמור, נהי ובכי שמעמעמים את ההישגים הצבאיים, מכניסים לדיכאון מיותר ומקטינים את גודל הנס. מזל שהרוח הזו של המרמור לא היתה המיינסטרים לפני 77 שנה בכ"ט בנובמבר.
הייתי שם, הרוח של חיזבאללה נשברה, הם בקושי נלחמו
"עם קשה עורף" אמרו זה לזה הקב"ה ומשה, גם לאחר הניסים הגדולים במצרים, גם במסע בסיני היו מתוך העם מי שבחרו דרך קבע להביט בחצי הכוס הריקה, במה שחסר, פעם אחר פעם אותה קבוצה שבחרה בחסר הביאה למשבר בעם. נדמה שגם עתה יש מתוכנו מי שבוחרים לקחת רק את חצי הכוס הריקה.
אם נחזור רגע לימים שלפני מבצע 'חצי הצפון' נראה שהיו מי שהתריעו מפני "אלפי טילים שיחריבו את ערי ישראל". היו מי שהמליצו לנו להצטייד בגנרטורים, בקבוקי מים ומזון לשבוע, ביקשו שנחפור מבעוד מועד קברי אחים בדומה לימים הקשים של ימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. העובדות ביום שאחרי שונות לחלוטין מההערכות, חיזבאללה עם אלפי הרוגים, כמעט פי 10 מכמות ההורגים שספג בלבנון השנייה, ההנהגה שלו שהיתה בעלת השפעה מדינית ופנים לבנונית חוסלה, כל קו המגע שביצר ושבו אגר אמל"ח הושמד, נהרס, הפך לחורבן, גם הכפרים שהפכו מוצבים קידמיים.
הייתי שם, פעמיים, במוחביב ובאל חיאם עם גדוד 7012 של חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת הזקן, אני עד להישגים, עד לרוח השבורה של חיזבאללה ואנשיו שבקושי נלחמו, הם ברחו, נסוגו. פחדו מאימת צה"ל בסדיר ובמילואים.
תותח ישראלי בלבנון, צילום: PIERRE TERDJMAN,FLASH90
אינני מפחית לרגע מהנזקים של האחים שלנו בצפון
חיזבאללה שבחר להשתתף במאמץ המלחמתי למען חמאס נצר את האש בעקבות ההצלחה הצבאית, הניסיון שלו לתלות דגלים על ההרס הגדול בכפרים אמור לגרום לנו לגחך, לומר לעצמנו בבטחון "ככה נראה הניצחון שלהם?" הם הרי תכננו לכבוש את הגליל, הם נערכו לכך, הכינו ציודים. בעשרים שנה הקרובות הם יצטרכו לפנות פסולת בניין, לסלול כבישים ולבנות מחדש. אנשיהם יקפאו מקור בחורף הקרוב וכנראה שגם בחורף הבא.
אינני מפחית לרגע מהנזקים של האחים שלנו בצפון, מהעובדה שלא היו בביתם כבר 14 חודשים, מהכאב הגדול שחוו, מהאובדן של חיי אדם ופרנסה. לצד כל זאת אנחנו מחוייבים להודות בעובדות ובאמת, הצד השני, חיזבאללה ותומכיו לא דמיינו כמה חזק ומהר נרמוס אותם, נמחץ. אני לא דמיינתי כמה מהר כשאשוב הביתה אשמע מילים של תבוסתנות, של מרירות, של בכי ונהי, של ניתוק מהמציאות שאינה עונה על כל החלומות.
צה"ל בדרום לבנון, "הם ברחו". צילום: דובר צה"ל
שמרנו על ראש מורם והרכנו ראש רק מול הנופלים
הקולות האלה טוב שלא היו במרכז הבמה בימים של הצעת החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר לפני 77 שנה, מי שנפלו בשבי בגוש עציון בד באייר התרגשו וחגגו גם במקום שיביים כששמעו למחרת שיש מדינה הגם שהגוש נפל. בירכנו על הנס, האמנו שנהיה חזקים יחד כדי למנף את ההישגים הצבאיים, הודנו שאחרי 2000 שנה שרדפו אותנו, יש לנו מדינה גם אם היא לא מושלמת, שיש לנו צבא גם אם לא בכל הגזרות הביא נצחון מוחלט. שמרנו על ראש מורם והיינו גאים, שמרנו על ראש מורם והרכנו ראש רק מול הנופלים ומשפחותיהם בתודה ולב שבור.
בשמחת תורה הנורא ההוא החלה מלחמת העצמאות השנייה, הבית שלנו, ישראל עמדה תחת איום פלישה ממספר חזיתות, היינו שבורים וכואבים. פחדנו מחיזבאללה, 14 חודשים אחרי, חיזבאללה הוא ארגון מוכה, כל החלומות שלו התנפצו על ידי האגרוף שלנו. תהיו קצת יותר גאים בהישגים, הרבה יותר גאים בעם שלנו, בטוחים בעוצמות שלו. עם ישראל חי ובועט, תשאלו בחדר סגור את מחבלי חמאס וחיזבאללה.
כרמי יוגב הוא מפקד חפ"ק גדוד 7012 אלכסנדרוני