תחרות "הביתה" שולי מועלם נזכרת בדפיקה בדלת: בזמן ארוחת הערב אבא עלה בסערה השמיימה

בכל פעם שעמדתי השנה לפני דלת הבית של אלמנה ויתומים נזכרתי בבית שלנו בבאר שבע ביום שלישי, ערב כ"ח שבט 4.2.97, לפני השעה רבע לשמונה בערב. נזכרתי בבית המוגן, האוהב, הבטוח שהיה עוגן של חיים זוגיים ומשפחתיים מאושרים למועלם, נעם, ניצן ולי. בשקט ששרר באותו ערב ואיך בתוך שניות מרגע היוודע האסון השקט הופר.

נזכרתי כמה העסיקה אותי המחשבה שבזמן שבבית שלנו, בשעה של מקלחות וארוחת ערב, של סיפור לפני השינה וקריאת שמע שמסתיימת בשירת "המלאך הגואל אותי מכל רע", ממש באותה השעה רחוק מאיתנו אבא שלנו עולה בסערה השמיימה יחד עם 72 חייליו – חבריו. נזכרתי באמירה הברורה שלי שאני בוחרת בחיים. בוחרת בחיים מלאים ומשמעותיים לי ולבנות. בוחרת יחד איתן לזכור ולכאוב, לאהוב ולהתגעגע וכל הזמן לצקת תוכן ומשמעות לחיים שלנו ולזכרון החיים של מועלם.

בכל בית אמרתי שבלי משפחה וחברים לא הייתי מצליחה לשרוד את האסון

עם הזכרונות והרצון להיות איתם ובשבילם נכנסתי לכל הבתים. בכל בית מצאתי את עצמי מספרת על הצורך להשתמש בכל עזרה קטנה או גדולה, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה תהיה נקודת השבירה ומתי. בכל בית סיפרתי על הבנות, על חמי וחמותי רחל ויחזקאל מועלם שהיו לנו בית כל השנים, לפני נפילתו של מועלם וביתר שאת אחרי, מקום של מנוחה ופינוק לגוף ולנפש. ריח של מאכלים אהובים שנעשים באהבה. בכל בית אמרתי שבלי משפחה וחברים לא הייתי מצליחה לשרוד את האסון. חברים שהיו איתנו לפני וכאלה שהכירו אותנו חסרים, חסרים את מועלם, חסרים את השקט והבטחון שהוא השרה בחיים שלנו. בכל בית נפרדנו בידיעה שאנחנו ממשיכות וממשיכים ביחד את המסע של צמיחה מתוך השבר הגדול.

בביתם של סיון אלקבץ ונאור חסידים בקיבוץ כפר עזה נפתחו מעיינות הדמעות שלי בביקור הראשון בישובי העוטף אחרי 7.10. בית קטן של זוג צעיר ואוהב שכל החיים לפניהם, בשכונת הצעירים בקיבוץ, שהפך בשבת שמחת תורה למקום של אימה ורצח. בבית הזה חוויתי כאב עצום, חוסר אונים וטלטלה פנימית. קשה להכיל את המראות של הכאוס בבית, את חורי הכדורים בקירות והדמיון שפועל ללא הרף מול תמלול שיחת הוואטסאפ האחרונה של סיון עם אביה שמעון שנצור בממ"ד בביתו בקיבוץ והשקט. כולם בשקט, ורק קולה של אמא ענת שמתאר מה בדיוק קרה נשמע בחדר.

מהבית של סיון ונאור יצאתי אחרת ממה שנכנסתי, ומאז באתי לשם עוד כמה פעמים. המשפט של שמעון שמהדהד בתוכי ללא הפסק הוא: "בשבעה באוקטובר לא יכולנו להגן על הילדים שלנו". בית בשבילי הוא גם הקשר בין הורים לילדים. הרצון שלנו כהורים לגונן ולשחרר בו זמנית, מחד שלא יפגעו ומאידך הידיעה שהם הרי חייבים ליפול ולקום בעצמם כדי להתקדם. וכאן המציאות הבלתי נסבלת "לא יכולנו להגן על הילדים שלנו".

הבית של חניתה ומוטי בקיבוץ עלומים הוא עוגן בשבילנו משנת 1991. חניתה ומוטי כמו אחים גדולים למועלם ולי, מלווים אותנו ואנחנו אותם בשמחות ובעצב, בצמיחה ובנפילות. תמיד ידענו שיש לנו בעלומים בית. בית מכיל, אוהב, מחבק ותמיד עם חיוך ושמחה אמיתית, בית בימי חול, בשבתות ובחגים.
השנה הבית של חניתה ומוטי היה חדר במלון אליו פונו במוצאי שמחת תורה. לפני שהגעתי בפעם הראשונה לבקר אותם ואת גילי והנכדים שאלתי את עצמי - מה מביאים לשמח חברים אהובים שפונו מהבית? מה הם הספיקו לקחת איתם? איך בכלל חיים בחדר במלון? מלון זה כייף ליום יומיים, שבוע שבועיים, אבל כמעט שנה? איך יוצרים מרחב זוגי ומשפחתי במלון הומה אדם? איך יוצרים יציבות בשעה כל כך קשה של תלישות וכאב שלא מרפה על חברים שאיבדו? על הבית בקיבוץ ? איך שומרים על קהילה בחודשים של טלטלה בלתי נתפסת? ואיך מגשרים על המרחק שבין קיבוץ פורח בעוטף למלון לחוף הים בנתניה?

אמונה בצדקת הדרך בבית הפרטי ובבית הלאומי

אני מביטה בהשתאות ובהערצה על חניתה ומוטי שיצרו בית קסום בתוך החדר במלון, מקום עם שייכות וזהות. על החוסן הפנימי, האמונה שלא אבדה באדם, בקהילה ובעם כולו. על החיוך שהבליח גם בשעות הקשות ובתיאור הקשה על מה שעברו בשבת שמחת תורה ומתרגשת שבתוך הסערה של חייהם מצאו כוחות לשאול ולדאוג גם לנו כמו שתמיד. חניתה ומוטי וכל אנשי עלומים מעוררי ההשראה חזרו לקיבוץ ומלמדים אותי ואת כולנו דבקות ושייכות, ערבות הדדית ובעיקר אמונה בצדקת הדרך בבית הפרטי ובבית הלאומי.

אל בתיהם של משפחות החטופים, החיים והחללים, אני נכנסת בדחילו ורחימו. חלקם חברי שנים רבות ואת רובם הכרתי בתוך הכאב והמציאות הקשה של השבי. אני משפילה מבט ומשתדלת להירתם לכל משימה ובעיקר לחלוק איתם את השעות, הימים והחודשים החולפים בבתים ובכיכר החטופים.
בכל ערב שבת, בשעת הדלקת הנרות, אני מתפללת את התפילה למען החטופים שכתב הרבי מפיאסצנה הי"ד בגטו ורשה וקוראת את שמותיהם של החטופות והחטופים. מוסיפה את תפילותיי לתפילות עם ישראל כולו:

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְנֹאמַר אָמֵן

אמן שנזכה לראות את כל החטופים שבים לביתם ולמשפחתם בימים אלה.

------------

הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן