מתי בעצם אמורים לבכות. מתי כותבים פוסטים עצובים לפייסבוק. מתי שולחים בווטסאפ לבבות שבורים.
כשעולים מולך בקשר ומבקשים דחוף אש לחילוץ, ועל הדרך מציינים שיש פרחים והרדופים? כי זה בדיוק הרגע שאתה צריך להיות הכי חד ויעיל, להתנתק רגשית לחלוטין מן האירוע.
או בערב, כשמדברים עם המשפחה בטלפון, אל מול פצצות התאורה שממלאות את השמיים, וכל מה שאפשר לומר זה שהקרבות העזים שמדברים עליהם בתקשורת אכן היו עזים?
להיות במילואים זה כמו לגור על שמש שחורה ורחוקה, שקרניה מגיעות מן החזית לעורף רק זמן רב אחרי האירועים עצמם. וגם הזמן עצמו עובר מהר יותר על שעון הלחימה, וכשדובר צה"ל מחליט להתיר לפרסום אני כבר מדבר בקשר עם הקמב"צית של החטיבה על התוכנית של המבצע הבא, ומשום מה רואה לנכון לציין באוזניה שבשם המטרה עדיף היה לכתוב יקינטון עם ת'. והיא מחייכת וואללה, לא ידעתי, ועוברת למטרה הבאה. וכל הזמן הזה הרשתות הולכות ומתמלאות בלבבות שבורים וסמלילים דומעים.
והשמות. מתישהו יגיעו גם שמות. כנראה שזה יקרה במהלך הכוננות עם שחר, או לקראת הטיווח של הערב. רוב הסיכויים שלפחות אחד מהם יהיה מוכר לי באיזושהי מידה. כל הסיכויים שהתמונות והמילים של בני המשפחות יצבטו לי את הלב. אבל עכשיו אנחנו שוב יורים. ואחר כך על-האש גדודי. וכדאי לישון מוקדם היום כי רוב הסיכויים שיקפיצו אותי עוד לפני המשמרת הקבועה שבין שלוש לתשע.
והדמעות לא מגיעות, גם לא העצב הרגיל. אבל מן השפתיים הנשוכות ותערובת התחושות נוצר גל של נחישות. אפשר לחוש אותו בקול של הקצינים שאיבדו זה עתה את חבריהם ומורידים לנו קבוצת פקודות שקולות. אפשר לראות אותו בתנועות הלוחמים שמפעילים את הקנים. גל של נחישות, וגל של אמונה, שאין לנו ברירה רק לנצח.