במסע אל ה-61 נדרש שינוי דחוף | קריאה לציבור הסרוג

שבעים ושלוש שנים אחרי הקמת המדינה, מאה שנים אחרי הקמת תנועת הפועל המזרחי ומאה ועשרים שנה אחרי הקמת תנועת המזרחי, הציבור הדתי לאומי, מבחינה פוליטית, לא באמת קיים | הטור של גלעד כץ

חדשות כיפה גלעד כץ 02/03/22 15:43 כט באדר א'

במסע אל ה-61 נדרש שינוי דחוף | קריאה לציבור הסרוג
בנט וסמוטריץ', צילום: Yonatan Sindel/Flash90

כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את כל התורה כולה. הציבור הדתי-לאומי הקלאסי הוא ציבור מיוחד במינו. כמי שנולד לציבור הזה, חי על פיו ומגדל את ילדיו בדרכו, אני גאה בהישגיו של הציבור אליו אני משתייך, בתרומתו למדינה ובעוצמתו.

אם הכל כל-כך טוב, אז מה הבעיה?

ובכן, אם יש דבר אחד שעליו יש הסכמה מקיר אל קיר, בקרב כלל הציבור הדתי לאומי, הרי זו ההבנה שההנהגה הפוליטית של הציבור היקר הזה נמצאת בשפל היסטורי מאז הקמת המפד"ל בשנת 1956.

סיבות רבות הביאו למציאות קשה זו; משבר הנהגה מתמשך, טעויות בהתנהלות, חובבנות מהולה ביוהרה, מינוי אנשים לא מתאימים ועוד. בעוד הערכים והשקפת העולם של הציבור שרירה וקיימת, חיה ובועטת, הרי שההנהגה הפוליטית, זו שאמורה להוציא את האידיאולוגיה והשקפת העולם מן הכוח אל הפועל,  אינה קיימת. נדמה לי שמעולם לא חווינו פער כה גדול בין עוצמתה האידיאולוגית של הציונות הדתית הקלאסית, לבין נרפותה של ההנהגה הלאומית שלנו. פער שללא צל של ספק פוגע במימוש הערכים והשקפת העולם שלנו.

אחד העקרונות הבסיסיים במדיניות חוץ אומר שאם אתה לא יושב סביב שולחן המשא ומתן, אתה כנראה מופיע בתפריט. ואכן, בשנים האחרונות הציבור הדתי-לאומי לא מיוצג ולא נמצא סביב שולחן מקבלי ההחלטות הלאומי. נדמה שכמעט לכל מגזר וציבור בחברה הישראלית יש כיסא וייצוג סביב שולחן זה. לערבים (שתי מפלגות), לחרדים (שתי מפלגות שמייצגות את החסידים, ליטאים, אשכנזים וספרדים), לחרד"לניקים, לציבור הדתי-ליברלי (יש המכנים אותם לייטים), לרוסים, לאנשי הפריפריה והמרכז, לקהילה הלהט"בית, לכולם יש מפלגה ונציגים שמשתתפים במשחק הפוליטי, ורק לציבור הדתי לאומי, אין מפלגה ואין נציגים משלה. אפילו לא כיסא אחד סביב שולחן מקבלי ההחלטות הלאומיות בישראל.

בימים אלה ממש אנו בצומת דרכים קריטי

שבעים ושלוש שנים אחרי הקמת המדינה, מאה שנים אחרי הקמת תנועת הפועל המזרחי ומאה ועשרים שנה אחרי הקמת תנועת המזרחי, הציבור הדתי לאומי, מבחינה פוליטית, לא באמת קיים.

זה לא שאין בה צורך. ההיפך הוא הנכון. במציאות המורכבת שבה אנו חיים יש צורך בדרכה המורכבת והעמוקה של הציונות הלאומית דתית. הצורך בזרוע פוליטית חזקה הוא כמובן עבור הציבור הספציפי עצמו, אבל גם עבור החברה הישראלית כולה ועבור מדינת ישראל. תארו לעצמכם את מדינת ישראל בלי הציבור הזה. בלי בני עקיבא, בלי ישיבות תיכוניות ואולפנות, בלי מכינות ומדרשות, בלי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, בלי אוניברסיטת בר-אילן. מדינת ישראל בלי כל אלה היא מדינה אחרת, שונה, שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה שתהיה.

לצערי, אנחנו כפסע ממציאות עגומה זו. בימים אלה ממש אנו בצומת דרכים קריטי. בידינו ובכוחנו לבחור לטוב או חלילה למוטב. כמי שגדל כדתי לאומי, חי ומכיר את הציבור, אני אופטימי. מהיכרותי העמוקה והאישית את הציבור שלנו, אני בטוח שביכולתנו להטות את ההגה ממסלול ההתנגשות הנוכחי. בכוחנו להחזיר אותנו לדרך המלך. לדרך שבה יהיה לנו כיסא של כבוד סביב שולחן קבלת ההחלטות הלאומיות. דרך של השפעה אמיתית ועמוקה על החברה הישראלית ועל המדינה היהודית.

חילוקי הדעות בינינו נעוצים בפרקטיקה ובטקטיקה

אין לי ספק שעל העיקרון ועל האסטרטגיה כולנו מסכימים, חילוקי הדעות בינינו נעוצים בפרקטיקה ובטקטיקה. יש הטוענים כי במדינת ישראל של שנת 2022 אין צורך במפלגה סקטוריאלית. גישה זו גורסת כי עבר זמנה של הבדלנות. הפתרון שלהם הוא שהדתיים הלאומיים ייטמעו בתוך מפלגות כלליות – ליכוד, יש עתיד או כל מפלגה כללית אחרת.

על-פניו גישה זו הגיונית. הרי אנשים אלו מעורבים ומעורבבים בחברה הישראלית. וכאן ידידיי, הטעות בידכם. יש הבדל מהותי בין העשייה החברתית או כל עשייה אחרת לבין המשחק הפוליטי. בעשייה החברתית הדרך היחידה הקיימת היא 'אנוכי עמו בצרה'. ביחד, כולנו תחת האלונקה. בלי הבדל דת, גזע או דעה. אבל כאשר מדברים על עיצוב דמותה ואופייה של המדינה, חובתנו לא לעמעמם מסרים ולא להיטמע אלא להניף את דגלנו, לחדד את מסרינו ולתרום את תרומתנו הייחודית. אינו דומה נציג דתי לאומי שהוא חבר, אחד מני רבים, במפלגה כללית גדולה (ליכוד, יש עתיד או מפלגות אחרות) לנציג המייצג את המפלגה הדתית הלאומית. לראשון אין מרחב תמרון. אין השפעה אמיתית ויש הרבה תלות בטוב ליבם של חבריו למפלגה. האחרון, תלוי בעצמו ובחבריו שדומים לו וחותרים למימוש אותם ערכים שבהם הוא מאמין.

זאת ועוד, אינם דומים ארבעה נציגים דתיים לאומיים במפלגה כללית למפלגה עצמאית של ציבור זה. יכולת המיקוח וההשפעה גדולים לעין שיעור כאשר הם באים כמפלגה עצמאית עם דרישות, קווים אדומים ועוצמה פוליטית. כל זה לא קיים כאשר נציג הוא אחד מני רבים, שנאבק על מקומו במפלגה הגדולה, חייב לפעול על-פי ה-DNA שלה ומחויב לדרכה.

איחוד איננו ערובה להגדלת הכוח הפוליטי

מנגד, ישנם הטוענים ששיקום הבית היהודי-מפד"ל בנסיבות הנוכחיות עלול לפצל את כוחו של הציבור הדתי לאומי. לדידם, הגיע הזמן לרוץ במסגרת מפלגה דתית לאומית אחת. גם כאן, ידידיי, טעות בידכם. בעוד במגזר הערבי פיצול הכוח הפוליטי אכן פוגע באלקטורט שלהם, הרי שאצל הציבור הדתי לאומי הדברים אינם כך.

שתי דוגמאות מהשנים האחרונות: לאחר מערכת הבחירות הראשונה בשנת 2019 שבהם מפלגת הימין החדש לא עברה את אחוז החסימה, חששו כל הנציגים הפוליטיים במגזר מכישלון בקלפי, והחליטו ללכת על 'האיחוד הגדול'. כולם רצו במסגרת מפלגה אחת: נפתלי בנט, הרב רפי פרץ, בצלאל סמוטריץ' וכל השאר (רק איתמר בן גביר רץ לבד). לכאורה, נבחרת החלומות. איחוד כוחות. חלום הדורות... אבל בפועל מפלגה זו זכתה בשישה מנדטים בלבד! באותה מערכת בחירות הליכוד קפץ בשישה מנדטים. אותם מנדטים שהבטיחו שיגיעו במידה ויהיה איחוד.

דוגמא שנייה. במערכת הבחירות האחרונה, לפני כשנה, התמודדו מפלגת "הציונות הדתית" וימינה כשתי מפלגות נפרדות. כזכור, ימינה זכתה בשבעה מנדטים והציונות הדתית זכתה בשישה מנדטים. יחד שלושה עשר מנדטים. אם שתי המפלגות הללו היו מתמודדות במסגרת רשימה אחת, ברור לכולם שהן היו זוכות לכל היותר בתשעה מנדטים אולי עשרה. ושוב, מוכח שאיחוד כוחות גורע ממספר המנדטים ולא מוסיף. מכאן המסקנה המתבקשת – איחוד איננו ערובה להגדלת הכוח הפוליטי, אלא דווקא להפך. שיקום הבית היהודי – מפד"ל איננו הבעיה אלא חלק מהפתרון.

אני מודע לכך שחלק ניכר מהתזה שהצגתי במאמר זה סותר הנחות יסוד של רבים וטובים מאנשי הציבור הדתי לאומי. זו הסיבה שבשלב הזה, כל מה שאני מבקש זה שתקשיבו.

הכותב הוא גלעד כץ – הקונסול הכללי של ישראל בדרום מערב ארה"ב, לשעבר.

 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן