"איננו חומלים על הקמים עלינו בצדקנות ובמוסר מזוייף, ואיננו דומים לזרמים המכריעים על פי תחושת הבטן המשתנה כפי כיוון רוח הזמן וללא מקורות. יש לנו תורה, הלכות מלחמה, הלכות רוצח והלכות נכרי, ואנו חיים רק לאורם. הם המוסר האמיתי, ואשרי מי שעושה מלחמות ד' כדוד מלכנו ומסורת ההלכה, ולא כנטיה התרבותית המערבית החולפת".
כך כתב הרב ברוך אפרתי בתשובתו באתר כיפה, כתגובה לדברי אבי מורי, הרב דוד סתיו, שקרא להימנע מהריגת מחבל כאשר כבר אין הוא מהווה איום.
גם הרב בן ציון מוצפי, שכתב דברים דומים, אך נקט בלשון ציורית יותר: "מצווה להחזיק בראשו ולחבוט בו בקרקע עד שלא תישאר בו לחלוחית חיות. ואל תקשיב לסתיו כי המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על הצדיקים".
אני באמת לא יודע מה נכון לעשות כששוכב לפניך מחבל מנוטרל לחלוטין, ויכול להיות שהדבר הנכון הוא להרוג אותו.
אבל אני כן יודע שאין לי שום שאיפה לחזור למוסר המלחמה של ימי דוד ושלמה.
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות". כך מסביר הרב קוק זצ"ל את התהליך הפנימי של גלות ישראל: עם ישראל לא רצה לקחת חלק בפוליטיקה העקובה מדם שידע העולם עד המאה העשרים, ולכן עזב אותה למשך אלפים שנה.
הרב קוק לא חזה את השואה. בתחילת המאה העשרים הוא כבר חשב ש"הרשעה והברבריות" נמצאות הרחק מאחורינו. אבל הוא התווה לנו דרך: מוסר המלחמה המודרני איננו "נטיה תרבותית מערבית חולפת", אלא חלק ממהלך עמוק של התעלות ותיקון העולם. ייתכן שיש בו סיגים שצריך לברר, ולא כל סעיף באמנת ז'נבה הוא הלכה למשה מסיני, אבל עם ישראל אמור להיות חלק מן הסיפור הזה, ואפילו להוביל אותו, ולא להתרפק על הדם שאותו שפך דוד, אותו דם שמנע ממנו לבנות את בית המקדש.
בנוסף, התוקפים את דבריו של אבי מורי עושים זאת בשם "המקורות" ו"ההלכה", וטוענים שהוא כתב את דבריו מתוך "תחושות בטן". אני ממליץ להם, ולכולם, לעיין במאמרו של הרב יעקב אריאל שליט"א ('הגנה עצמית - האינתיפאדה בהלכה', תחומין י) שדן באריכות במקורות ההלכה בעניין, והכריע באופן חד-משמעי: "מותר לאדם פרטי לרדוף אחרי תוקף כדי לתופסו על מנת להביאו לדין. לשם כך מותר לו גם לפגוע באחד מאבריו, אולם אסור לו להורגו".