כתב ערוץ 10, אלון בן-דוד, התלווה לשר הביטחון יעלון בביקור בבקעת הירדן. בכתבה שנערכה בעקבות הסיור ושודרה בסוף השבוע האחרון בחדשות ערוץ 10 מסביר שר הביטחון יעלון על החשיבות הרבה שהוא רואה במלחמה בטרור, על המאמצים הרבים שמשקיעים כוחות הביטחון בלחימה בטרור ועל השקט שמושג בשטח בעקבות מעצרם של האנשים הנכונים. בקיצור, אפשר לישון בשקט. ממש עוד רגע הולכים למגר את הטרור. "הטרור היהודי" כמובן, למי שחשב לרגע אחרת.
אבל הסיפור האמתי באוסף המלל של מר יעלון בכל הכתבה הזאת לדעתי הוא לא בדיבורים הפופולריים נגד ה"ימין הקיצוני" ואפילו לא בתשובות השקריות והמתוחכמות כביכול לשאלת המעשים המיוחסים לעצורים המנהליים, אלא בתשובה שענה לאותה חיילת צעירה ששאלה כיצד עליה לנהוג אם תיקלע לאירוע של "טרור יהודי" או "תג מחיר". "זה לא משנה אם הוא יהודי או ערבי. אתם נוקטים בכל האמצעים כדי לעצור אפשרות שמישהו ינסה לפגוע במישהו. יש לירות במחבל יהודי כמו במחבל ערבי", השיב יעלון, לא לפני שהוא תמה איך ייתכן שחיילת בצה"ל לא הפנימה מספיק את אחד המוטיבים המרכזיים היום בצה"ל.
אפשר להאריך בדיבור על המציאות שבה הצבא משמש עוד סוג של "משטרה" ובמקום להתמקד במלחמה באויב ושמירה על ביטחון אזרחי המדינה מצד אויביהם הוא מבצע פעולות שאמורות היו להיות מופקדות בידי גופים אחרים. זה הרי ודאי המשך ישיר לחורבן גוש קטיף שמשום מה הופקד בידיו של הצבא. אבל חבל להתבזבז על קטנות.
אולי זה לא באמת חידוש כ"כ גדול שצה"ל כבר לא משמש כצבא שמגן דווקא על היהודים, אלא אחראי להשליט את מדיניות ה"שאיפה לשקט" של מדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. אבל זה כן חידוש שהיום זה כבר רשמי. אין פה שום דבר שמוסתר מתחת לשטיח. היעלמותה של הזיקה הבסיסית בין הצבא של מדינת העם היהודי לבין העם היהודי היא היום עובדה חתומה בידי שר הביטחון.
פעם סיפרו לנו שבסדנאות החינוך בצה"ל מציבים בפני החיילים שאלה: "איך תנהגו כשתתקלו בסכסוך בין יהודים לערבים בשטחים? איזה צד תנסו לרסן בכוח?". היום כבר לא צריך לשמוע סיפורים מהחבר בצבא ולא לקרוא איזה סקופ באינטרנט ברוח דומה. אפשר פשוט לפתוח את מהדורת החדשות האחרונה או לקרוא את כותרות אתרי החדשות המרכזיים. הכל מונח על השולחן.
אפשר לבקר בחריפות את שר הביטחון ואת שאר החבר'ה שם שמתבטאים בצורה דומה מעת לעת. אבל אני רוצה לרגע להפנות את תשומת הלב דווקא למעגל השני של הסיפור - הציבור הדתי ששולח את בניו אלי קרב תחת פיקודו של השר הנכבד יעלון ובטוח באמת ובתמים שיום יבוא והכל ישתנה, הצבא יחסל כל פעיל חמאס שרק מעז לפתוח את הפה ויפציץ בעזה כאילו אין עולם.
הרי הציבור הזה קשור כאילו בחבל הטבור להנהגת המדינה בכלל ולראשי מערכת הביטחון בפרט. נדמה כי אותו ציבור לא משיב מלחמה כנגד התפיסות המעוותות והמסוכנות הללו, איך שלא נסתכל על זה, הוא רוקד לפי החליל של מערכת הביטחון על מגרעותיה, גם אם לפעמים עושה קצת 'קרעכצן'.
כשמבינים שהבעייתיות במערכת הביטחון היא כבר לא בעיה של הדרגים בשטח ולא משהו נקודתי חולף צריך לחשוב טוב מה אנחנו מביאים כנגד. האם יש לנו השקפת עולם מסודרת שיכולה להחליף ולחנך מחדש את המערכת העכורה?
כבר לא מדובר בכלל בשאלת האפשרות להשפיע מבפנים. השפעה יכולה להתקיים רק מכיוון אנשים שבאים עם אג'נדה מסוימת. כשרואים את העדר האמירה הציבורית של הציבור הדתי לאומי בענייני ביטחון לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי אג'נדה שכזו פשוט לא בנמצא.
אי אפשר להמשיך ולברוח מעיסוק בשאלות היסוד. צריך להתמודד עם השאלות הללו ולחשוב בצורה יסודית ומעמיקה איך נראה צבא יהודי, מה הערכים שמובילים אותו ובשם מה ומי הוא נלחם.
אמנם הרגש החילוני שבנו מעדיף לסמוך תמיד על העולם 'המקצועי' כביכול, זה שמבין בטנקים ובמערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות מסובכות, אבל המציאות מכה בנו יום אחרי יום, מבצע בעזה אחרי מבצע בעזה. גם הצבא הכי מקצועי בעולם לא יוכל להתמודד מול אתגרי ביטחון הכי פשוטים כל עוד לא יהיה מלא וגדוש בעולם ערכי של דביקות בערכיו, בדיוק כשם שהאדם העשיר בעולם שמוקף בגורמים הכי מקצועיים בכל תחום ימצא את עצמו בסופו של יום עם נטיות אובדניות אם עולמו הפנימי לא מיושב.
הסתירות הפנימיות שהיו מוצבות ביסוד השיטה הציונית הישנה, זו שנלחמת ללא פשרות בערבים אבל לא באמת מבינה למה מותר לנו להעיף אותם מפה ובמה אנחנו עדיפים עליהם, הביאו את המדינה כולה וממילא את מערכת הביטחון למציאות הזויה. מציאות שבה נשיא המדינה נואם בטקס בכפר קאסם לזכר הרוגים שהצבא שלו הרג וחיילים נמנעים מלירות ולהרוג מידיי אבנים שמסכנים חיי נוסעים בשביל "לא להבעיר את השטח".
כנגדה חייבת להתפתח משנה סדורה שיודעת איך להוריד את הדמיונות שלנו על מראה המדינה היהודית האוטופית למציאות, לפרטי חוקים ומשנה מדינית.
חלק מרכזי בזה הוא בניית מדיניות צבאית יהודית שמבוססת על תורה שבכתב ושבעל פה. רק כשנצליח להשתחרר מכבלי ההערצה ל'מקצועיות' ונייחס חשיבות לדברי חז"ל והפוסקים לא פחות מאשר לשכלול הטכנולוגי האחרון נוכל להתקדם.
הכותב הוא חבר בתנועת 'דרך חיים'