אפרים רימל,שאיבד את ביתו ואשתו בתאונה הקטלנית בכביש 443 לפני כשבועיים, שחזר לחשות 12 מבית החולים את הרגעים הראשונים לאחר ששב להכרה.
"יש לי ערפול מוחלט מרגע שקרה מה שקרה", אומר אפרים, שבמשך שבועיים היה מחוסר הכרה. הבשורה הקשה הכתה כשהחל להתעורר בהדרגה.
"אני התחלתי להתעורר בשבת בבוקר והרופא עושה את הסבב, והוא אומר לי: 'אתה זוכר אותי? אתה זוכר את התאונה?' ואני אומר: 'האמת שלא'. כמה שעות אחר כך, אני אומר לעצמי: 'קצת מוזר שציפי לא מתקשרת, לא שולחת הודעה, לא אומרת משהו'.
אמרתי לעצמי: 'טוב, יש לה חמישה ילדים, יש לה במה להתעסק. היא בטח תבוא או תתקשר אחר כך, אמצע היום, יש לה דברים לעשות'. בלילה ישן איתי מישהו ואני, לקראת הבוקר, אומר לו: 'אבי, תביא טלפון'. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו". הצוות הרפואי החליט כי הגיע הזמן לספר לאפרים על האסון שארע: "הוא אמר לי: 'תקשיב, הייתה תאונת דרכים קשה וציפי לא שרדה. והייתי בהלם'".
בנו איתי, עדיין מאושפז במצב קשה מאוד לא רחוק ממנו, אפרים מעדיף שלא לעסוק בו. "עד עכשיו בעצם לא ראיתי אותו. שאני במצבי אעלה אליו לטיפול נמרץ זה לא בדיוק... הדבר לא הכי בריא ולא הכי קל. אני חושב שאני מפחד לראות אותו".
מצבו של איתי מתייצב לאט ומעט, אבל אפרים כבר נערך לעזוב את בית החולים לקראת שיקום וחזרה הביתה, לשלושת ילדיו. "הראל שלי, בן שלוש וחצי, אומר לי: 'אבא, אמא גם פה? אחרי שהוא אמר את זה, אמרתי: חודש לא ראיתי אותו, אולי יתמזל מזלי ואני אראה גם אותה. גם אם ציפי לא נמצאת פה כבר, יש לנו משימה משותפת וזה מה שמדרבן אותי", אומר אפרים. "בפעם הראשונה שאפתח את הדלת כשאגיע הביתה, אני מניח שזאת תהיה הכאפה הקשה באמת"