זאב (טיבי) רם, ניצול מחנות ההשמדה אושוויץ וברגן-בלזן, הלך היום (א') לעולמו בגיל 96. רם, סגן-אלוף במילואים שהמשיך להתנדב לשירות מילואים עד גיל 84, הקדיש חלק ניכר מחייו להנחלת זיכרון השואה, והרצה בפני חיילים, קצינים ובני נוער על סיפור הישרדותו. מאז עלייתו לישראל בשנת 1948 התגורר בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן.
איבד את משפחתו ועלה לארץ
רם נולד בדצמבר 1930 בעיר מונקאץ' שבקרפטורוס. באביב 1944, זמן קצר לאחר שחגג בר מצווה, פלשו הגרמנים לאזור ומשפחתו נשלחה לאושוויץ-בירקנאו. כשהגיע למחנה היה בן 13 בלבד. במהלך הסלקציה הופרד מאמו, אירנה, וכדי להישאר לצד אביו ואחיו שיקר לקצין אס-אס וטען כי הוא בן 14. לאחר כשבועיים נשלחו השלושה למחנה כפייה, שם הועסקו בעבודות פרך.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
לקראת סוף המלחמה הוצאו האסירים לצעדת מוות שנמשכה כשלושה שבועות, עד למחנה ברגן-בלזן. שם איבד רם את אביו, שנפטר מתשישות וממחלות, ובהמשך גם את אחיו מיקי. לאחר שחרור המחנה בידי הצבא הבריטי באפריל 1945, הספיק לפגוש שוב את אמו, אך היא פונתה באמבולנס ועקבותיה נעלמו. במשך יותר מ-60 שנה ניסה לברר מה עלה בגורלה, עד שמצא את תמונתה בספר זיכרון ב"יד ושם" וגילה כי נפטרה מטיפוס המעיים זמן קצר לאחר השחרור.
סירב לספר את סיפורו
במשך עשרות שנים נמנע רם מלספר על חוויותיו מתקופת השואה. רק כשהגיע לעשור השמיני לחייו החליט לשבור את השתיקה והצטרף למערך ההסברה של חיל החינוך ושל "יד ושם". הוא הפך למרצה מבוקש ביחידות צה"ל, בבתי ספר ובמשלחות לפולין. באחד המסעות, כשעמד על הרמפה באושוויץ-בירקנאו, פשט את מעילו האזרחי כדי לחשוף בפני 180 קצינים ולוחמים את מדי צה"ל שלבש. עבורו הייתה זו סגירת מעגל במקום שבו עמד כנער חסר כל יותר מ-60 שנה קודם לכן.
את סיפור חייו נהג להעביר בלי להתמקד במסכנות ובכאב. "מעולם לא אהבתי לדבר במסכנות על כל מה שחווינו", אמר למי שהאזינו לו. את חייו סיכם במילים: "ילדות טובה, שנה דפוקה בשואה ואחר כך עוד פעם חיים טובים". לצד זאת, נהג לחזור על המשפט שהותיר לו אביו: "אבי לימד אותי שלמען המולדת מקריבים חיים - ואני אומר שלמען המדינה מקדישים את החיים".