פרשת האזינו, שירת הזיכרון הגדולה המהווה את צוואתו הרוחנית של משה רבינו לעם ישראל לפני פטירתו, זכתה למעמד מיוחד ומרכזי בסדר עבודת המקדש. על פי תלמוד בבלי (מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'), שירת האזינו הייתה מחולקת בבית המקדש לשישה פרקים הידועים בראשי התיבות "הזי"ו ל"ך". (רש"י: הראשון האזינו, השני זכור ימות עולם, השלישי ירכבהו על במותי ארץ, הרביעי וירא ה' וינאץ, עד כאן ששה פסוקים לפרק ומכאן ואילך שמונה פסוקים לפרק, החמישי- לולי כעס אויב אגור, הששי- כי ידין ה' עמו). בכל מוסף שבת היו קוראים פרק אחד, ואחרי שש שבתות חוזרים וקוראים מהתחלה.
אולם הדבר המעניין הוא שהחלוקה הזו לשישה פרקים לא היתה רק במקדש אלא ממשיכה הגמרא "ואמר רב חנן בר רבא אמר רב כדרך שחלוקים כאן כך חלוקין בבית הכנסת", כלומר, בשבת פרשת האזינו אין הקורא בתורה רשאי לחלק את הקריאה בחלוקה אחרת (למשל אם ישנה שמחה בבית הכנסת ויש הרבה מוסיפים) אלא חייב לחלק את השירה עצמה לשישה עולים בדיוק לפי החלוקה שהיתה במקדש. אם יש מוסיפים, מותר לחלק רק את עליית ה"שביעי" שאחרי גמר השירה או לחזור על חלקים בעליית "שביעי" בלבד.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
האם הדין רלוונטי גם לקריאת התורה בשני וחמישי?
האם דין זה שיש לחלוק את קריאת פרשת האזינו רק לפי חלוקת "הזי"ו ל"ך" רלוונטי רק לשבת בבוקר שאז קוראים את כל ששת החלקים, או שגם בשני וחמישי (או שבת קודמת במנחה) שקוראים רק שלושה עולים? מלשון הגמרא הדבר לא ברור, שכן כתוב "כך חלוקין בבית הכנסת", ולא מפורש אם דווקא בתפילת השבת או בכלל. בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים. לדעת הרי"ף הוא הדין גם כשלא קוראים את כל השירה אלא רק שלושה עולים, ולדעת המרדכי הדין הוא רק כשקוראים את כל ששת החלקים. השו"ע פסק כמו הרי"ף, והרמ"א כמו המרדכי.
דין זה הוא חשוב, שכן במניין ספרדי צריך להקפיד במנחת שבת ובשני וחמישי לחתוך את שלוש העליות כמו בשבת, ולא לחלק את העלייה הראשונה של שבת לשני עולים כמו שכתוב בטעות בחלק מהסידורים.
ההשוואה לשירת הים ולקריאת התורה בשאר השבתות
הדין הזה מעניין במיוחד בהשוואה למה שהיו הלווים קוראים, לפי אותה גמרא, בקרבן מנחה של שבת. שם היו שלושה פרקים שונים כאשר כל שבת היו קוראים פרק אחד בסבב חוזר. הפרק הראשון התחיל את שירת הים, השני המשיך את שירת הים החל מ"מי כמוכה", והשלישי שירת הבאר. לעומת פרשת האזינו, לא קבעו חז"ל כי את שירת הים יש לקרוא דווקא בחלוקה לשני עולים עד מי כמוכה וממנו, אלא נהוג לקרותה כולה לעולה יחיד.
אבל, זו איננה הייחודיות היחידה של פרשת האזינו. בעוד בשאר הפרשיות צריך הקורא להיזהר להתחיל ולסיים לכל עולה דווקא בדבר טוב, הרי שחלוקת האזינו נעשית דווקא במקומות הרעים יותר. וכמו שכותב הרמב"ם בפי"ג מהלכות תפילה הלכה ה' "כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה".
על זה ניתן להוסיף שבערך בחצי מהשנים, מתי שאין שבת בין יום הכיפורים לסוכות, פרשת האזינו נקראת בתוך עשרת ימי תשובה. בשאר השנים היא נקראת יומיים או שלושה אחרי כיפור, כשאנו עדיין באוירת הכיפור. פרשת האזינו נועדה לעורר לתשובה, ולפעמים כדי לעורר צריך גם להדגיש ולדבר על הדברים הרעים שאנו מעדיפים להדחיק. לכן בפרשה זו, הן במקדש והן בכל שנה כשזו פרשת השבוע, העניין לעורר לתשובה גובר על העניין להתחיל או לסיים קריאה בדבר טוב, ולכן חייבים בדווקא לחתוך בין העולים במקומות הכי "כואבים".
למה קראו אותה דווקא עם קרבן המוסף?
לאור התובנה דלעיל, שמטרת קריאת האזינו היא עירור לתשובה, מובן מדוע היא נקראת בסביבות יום הכיפורים. אולם, מדוע היא היתה נקראת בחלקים במקדש כל שבת עם קרבן המוסף? מדוע עם קרבן המנחה היו קוראים שירות הודיה ואילו עם מוסף את פרשיית התוכחה? ניתן אולי ללמוד מקרבנות מוסף אחרים שבהם יש גם קרבן חטאת. קרבן מוסף, חוץ מאשר לסמל את חגיגיות ויחודיות אותו היום, יש בו אלמנט של כפרה (וכמו שאנו אומרים בתפילת מוסף של ראשי חודשים "וראשי חודשים לכפרה"). במוסף שבת, בניגוד לשאר המוספין של החגים, ישנן רק עולות ואין קרבן חטאת, ולכן נהגו הלווים לשורר את פרשיית התוכחה שתעורר לתשובה, שהרי התשובה מכפרת יותר מהקרבן.
באותו עניין- מעניין שתפילת מוסף היא תמיד התפילה הכי דומיננטית בתפילות החגים. בראש השנה קבעו חז"ל את מלכויות זכרונות ושופרות דווקא בה, ביום הכיפורים סדר העבודה נקבע בה, וברגלים אנו מתפללים על החזרה למקדש ועליה לרגל בעיקר בה.