הטור השבועי של עמית סגל ב"ישראל היום" חשף השבוע את מה שבישראל משתדלים להשאיר בין השורות: מאמץ עקבי, כמעט חריג, לשדר החוצה שישראל לא מחפשת עימות נוסף מול איראן. לא דרך הצהרות רשמיות, לא במסיבות עיתונאים - אלא במסרים שעוברים דרך פוטין לטהרן, זאת במקביל להערכה בישראל שנפילת המשטר - אם תקרה - לא תתרחש בימים או בשבועות הקרובים.
באיראן כבר לא מזלזלים ברמזים לתקיפה
לפי סגל, מאז גל המחאות האחרון, בישראל מזהים תופעה מטרידה. כל אמירה של פוליטיקאי בכיר, גם מהאופוזיציה, נקלטת באיראן כצפירת אזעקה. אזהרה של ליברמן על להישאר קרובים למרחב המוגן בסוכות או ציוץ של בנט על שעון חול, שבכלל מתייחס לכנס מילואימניקים, נתפסים שם כסימנים מקדימים לתקיפה. אחרי ההפתעה של יוני ומבצע "עם כלביא", האיראנים כבר לא מזלזלים ברמזים. מבחינתם, ישראל היא משתנה שאסור לפספס.
גולים איראנים מפגינים, ארכיון, צילום: Koca Vehbi,Shutterstock
כאן נכנסת לתמונה האסטרטגיה הישראלית החדשה־ישנה. לא למהר. לא להיגרר. לא להפוך את המחאה באיראן לסבב צבאי שיחלץ את המשטר מהפינה. המסר שעובר דרך מוסקבה ברור: ישראל לא יוזמת, לא עכשיו, ולא כל עוד המשטר בטהרן עסוק בעיקר בלהחזיק את הראש מעל המים. האיומים האמריקניים, החיבוק של טראמפ למאבק בטילים הבליסטיים, והלחץ הבינלאומי סביב הרג מפגינים, כולם עובדים לטובת אותו יעד: להמתין.
למה לצוד יתושים אם הביצה עצמה אולי עומדת להתייבש
אבל ההמתנה הזו לא פשוטה. בצה"ל יש מטרות, יש תוכניות, ויש גם לא מעט קולות שאומרים שדווקא עכשיו זו הזדמנות. גם בלבנון, מול חיזבאללה, הדילמה מחריפה. למה לא להרחיב פעולה, למה לא לנצל את המומנטום. והתשובה, כפי שסגל רומז, נמצאת במטפורה אחת מדויקת: למה לצוד יתושים אם הביצה עצמה אולי עומדת להתייבש.
החשש הגדול בישראל הוא טעות תזמון. פעולה מוקדמת מדי שתאחד את הציבור האיראני סביב המשטר, או תאפשר לו להסיט את האש החוצה. מנגד, המתנה ארוכה מדי עלולה לפספס חלון הזדמנויות. בינתיים, ההערכה בירושלים כאמור היא שמדובר בתהליך. לא ימים, לא שבועות, אולי חודשים. והלקח מהעבר ברור: משטרים לא נופלים מרעש אחד גדול, אלא משחיקה מתמשכת.