במאמרו השבועי מתאר עמית סגל את המורכבות הניצבת בפני ישראל מרכס עלי מונטר, המשקיף על סג'עייה. לדבריו, "סג'עייה, שלמרגלות הרכס, היא ערימת הריסות בניין ענקית מנוקדת באשפה. קצת מעבר, בשכונת זייתון, יש אוסף של מבנים שעוד עומדים על תילם, אבל רובם המכריע לא ראוי למגורים. באופק - מרכז עזה. שם רוב המבנים שלמים ומאוכלסים. ואז הים. אחרי מבצע צוק איתן, בניסיון להצדיק את אי־הכרעת חמאס, שר הביטחון דאז משה יעלון אמר: 'נכנס גדוד לבניין רב־קומות, ולא נודע כי בא אל קרבו'".
"הפעם זה אמור להיות אחרת"
"בעזה יש רבי־קומות למכביר, הרבה יותר משאפשר היה לחשוב אחרי שנתיים של מלחמה" ממשיך סגל. "המילואים כבר מגויסים, הרמטכ"ל מדבר על הכרעה, הקבינט מודיע שלא עוצרים, אבל יש פער לא מובן בלוחות הזמנים. מצד אחד, דרמר ונתניהו הסבירו שאסור ללכת לעסקה של 60 יום, כי אחר כך כבר לא תהיה לגיטימציה להמשיך, אפילו מצד טראמפ".
"מהצד השני" מסביר, "ניקוי בירת הרצועה מעל לקרקע ומתחתיה ייקח חודשים, כשם שאירע ברפיח או בחאן יונס. ועוד לא דיברנו על 'מרכבות גדעון ג'', הלוא הוא ניקוי מחנות המרכז. איך זה מסתדר? ובכן, זה לא. זו אחת מהסיבות שבשלהן כדאי להפסיק להתייחס לסוגיה כאל או־או, או שהולכים לעסקה זמנית, או לכיבוש מלא. יש סיכוי לא מבוטל שהפעם מדובר במשהו אחר. מבצעית, ובמגבלות הצנזורה, אופי הפעולה אמור להיות שונה מהשלב הראשון. המסמך הצה"לי שפורסם השבוע הסביר שהצבא התעלם מלוח הזמנים הבינלאומי".
"הפעם זה אמור להיות אחרת" סגל בטוח. "מדינית, וזה העיקר, מתבשלת על אש קטנה תוכנית מדינית חדשה, אמריקנית. התקווה היא שהכרעת העיר עזה, בשילוב רגל מסיימת מדינית עם המדינות הסוניות המתונות, תוביל לסיום המלחמה. התוכניות של טראמפ מזכירות קצת את המוצרים של חברת אפל: האייפונים מיוצרים בסין, ואז מגיעים לארה"ב ושם אורזים אותם ושמים את המדבקה 'Made in USA'. התוכניות האמריקניות, מ"דיל המאה", דרך ההגירה מעזה ועד ליום שאחרי - כולן נוצרו בירושלים. כך גם לגבי מה שמתוכנן עכשיו, במסעות הדילוגים של דרמר בין אבו דאבי לוושינגטון וכל מה שבאמצע".