זוג המורים שיצאו לטיול של שנה במזרח עם חמישה ילדים: "הם חיכו לחזור לארץ"

במשך 30 דקות של שיחה בזום יעל כרמי מנסה לשכנע אותי שהמשפחה שלהם רגילה לגמרי. היא קלינאית תקשורת, בעלה עמרי מחנך ורבש"ץ בקיבוץ מעלה גלבוע בו הם גרים, ויחד הם מגדלים את חמשת ילדיהם - בגילאי 4 עד 16. "משפחה מאוד נורמטיבית", היא טוענת, "התחתנו צעירים, הבאנו ילד, יצאנו ללימודים". אלא ששום דבר לא רגיל במשפחה שמחליטה יום אחד לעזוב את החיים בישראל ולצאת לטיול של 13 חודשים במזרח אסיה.

"מעולם לא היינו במזרח והחלטנו לצאת להרפתקה עם חמישה ילדים"

לטיול עליו אנחנו מדברות יצאה משפחת כרמי באמצע שנת 2023 וחזרה ממנו כחצי שנה אחרי שבעה באוקטובר, אך גם כעת אני תופסת אותה באמצע חופשה משפחתית בתאילנד. "מצאת זמן טוב שאני בלי הילדים", היא אומרת לי, ומסבירה שכרגע הם בבריכה. למרות הסיטואציה המשעשעת, היא מתעקשת להבהיר: "אנחנו מאוד קונבציונלים. אנשים חושבים שזה דבר שרק אנשים שקשורים ליוגה עושים. אנחנו מעולם לא היינו במזרח והחלטנו לצאת להרפתקה עם חמישה ילדים".

משפחת כרמי בטיול במזרח צילום: פרטי

ההחלטה לצאת לטיול הגדול נולדה ממשבר גיל ה-40 של בעלה עמרי. בני הזוג הרגישו שהם זקוקים לשינוי והחליטו לנצל את חופשת הקיץ - שניהם עובדי משרד החינוך - כדי לצאת לטיול. התכנון המקורי היה להעביר שם את החופש הגדול ולהמשיך עד אחרי החגים, ולאחר חודשים של תכנון החליטו השניים להאריך ל6-8 חודשים. בפועל, הטיול נמשך יותר משנה ונפרס על פני תאילנד, ויאטנם, לאוס, סרי לנקה, הודו וגיחה קצרה לנאפל.

השאלה המתבקשת: מאיפה הכסף?

"שנינו בחרנו לקחת חל"ת ולא שבתון. מהרגע שהחלטנו שטסים התחלנו לחסוך. עשיתי טבלת אקסל להבין את העלויות, כמה נוכל להרוויח משכירות של הבית, קופת חיסכון, התחלתי לכתוב וללמוד על זה".

"ברגע שהילדים הבינו שזה יותר משלושה חודשים היה ממש בכי"

עוד לפני שאני מספיקה לשאול על הילדים, כרמי מקדימה אותי. "זה התקבל מעניין אצל הגדולים". הבכור אורי היה אז בן 14, בשיא שנות נעוריו בקיבוץ. "ברגע שהם הבינו שזה לא שלושה חודשים אלא תקופה ארוכה היה ממש בכי", מודה האם. "הבטחנו להם שכל חודשיים-שלושה נעשה עצירה ונחשוב כולנו ביחד מה טוב לנו. לא בהכרח נחזור לארץ, אבל הבטחנו שלא נישאר במקום שלא טוב להם בו".

יעל כרמי צילום: פרטי

קרה במהלך הטיול שהם ביקשו לחזור?

"כן, היו כמה פעמים. היה שבוע אחד שהבכור היה בלתי נסבל, והוא ילד מהמם וזורם. רק בדיעבד הבנו שזה היה השבוע שבו השבט שלו בבני עקיבא קיבל שם חדש ובקבוצת הוואטסאפ הייתה התארגנות והתרגשות מהדגלנות, אז הוא היה על קוצים. כשעברנו את זה עשינו איתם שיחה וביקשנו שיגידו לנו כשיש משהו בארץ שהם מפספסים עכשיו ויגרום להם להיות קצת עצבניים. למדנו תוך כדי תנועה. לא תמיד היה קל. וכן, היו מקרים שהחבר'ה הגדולים רצו לחזור לארץ".

ולא הייתה מחשבה לוותר ולחזור בשבילם?

"האמת שלא, בשום שלב לא חשבנו לחזור".

בשום שלב, חוץ משבעה באוקטובר. האירוע הנורא תפס אותם באמצע הטיול וגרם להם לחשוב מחדש על ההמשך. "היה לנו ברור שנחזור, אבל ידעתי שברגע שנהיה בארץ עמרי יגויס. הוא חזר לצו 8. הרגשתי שהלימודים של הילדים גם ככה לא מתרחשים, ואין סיבה שנהיה עוד משפחה מגויסת שצריך להתייחס אליה. ניסיתי לעזור לקהילה מרחוק, הייתה לי רשימה של נשות המגויסים ובכל יום שישי שלחתי עוגות". אלא שההחלטה להישאר שם לא הייתה קלה: "בהתחלה היה לי ברור שחוזרים. איך נהיה שם במצב כזה? הרבה חברים אמרו לנו 'מה זה יעזור?'. החלטנו שניקח אוויר וכשנחזור נוכל לתת לאחרים אוויר".

שנה זה הרבה זמן. מה עשיתם עם הלימודים של הילדים?

"אני לא בטוחה שעובדי הוראה יאהבו את התשובה שלי", היא צוחקת. "בתור שני עובדי משרד החינוך, אני חושבת שאפשר להשלים את החומר הלימודי לבד. לקחנו איתנו חומרי למידה - בסוף לא ממש למדנו. יש המון קבוצות למידה בזום או באינטרנט, אנחנו הרגשנו שפחות נכון להתעקש עם הילדים על זה. היחיד שהרגשנו אצלו פער הוא דורון שהיה אז בכיתה א', רצינו ללמד אותו לקרוא ולכתוב והוא התנגד מאוד. בחרנו לא להתעקש. כשחזרנו לקחנו בשבילו הוראה מתקנת". כרמי מציינת לטובה את בית הספר "שקד" שתמך וליווה אותם לפני הטיול ואחריו.

מתוך הטיול צילום: פרטי

ולא רק בית הספר. באופן כללי, התגובות מהסביבה היו מפרגנות באופן מפתיע. "התכוננו לתגובות פחות טובות", היא מודה. אך היו גם הרבה אחרים: "שאלו - למה אתם רוצים להיות עם הילדים 24/7? וגם הרבה שאלות כלליות של איך עושים את זה, אם אנחנו לא חוששים".

אם אתם שוב בתאילנד, אני יכולה להסיק שהיה מוצלח.

"חזרנו אחרי שנה, אם הייתי רק עם הקטנים הייתי ממשיכה עוד שנה אבל הגדולים רצו לחזור לארץ. החלטנו שננסה לעשות חודש טיול פעם בשנה".

הפעם הילדים באו בשמחה?

"כן, הם ידעו שיש כרטיס חזור", היא צוחקת, "זה עזר להם מאוד. הגדול שלנו אמר שזאת פעם אחרונה שהוא יבוא להרבה זמן. הוא מדריך בבני עקיבא".

משפחת כרמי צילום: פרטי

"הילדים חיכו לחזור, לי היה מאוד קשה"

החזרה ארצה, מספרת כרמי, הייתה קשה מאוד עבורה. "הילדים חיכו לחזור, לי היה מאוד קשה. יש חיקויים שלי מגז'דרת בשדות תעופה, בוכה בלילות לפני. הרגשתי שאני מתאבלת על תקופה. זאת הייתה שנה נורא משפחתית, נורא מיוחדת. ביום-יום הילדים שלי בקושי פוגשים אחד את השני".

מה זה יותר, מגבש הוא חונק?

"אני חושבת שמגבש. בסופו של יום גם אם היו המון ריבים, בסוף אתה 24/7 עם המשפחה. יש יותר שעות טובות מלא טובות. בארץ אני נמצאת עם הילדים 4 שעות ביום שחצי מהם זה מקלחות וארוחת ערב, אז אם יש שעה של ריבים זה תופס נתח מאוד משמעותי. אבל אם רבים שעה מתוך 12 שעות ביחד, כל היחס משתנה".