דובר צה"ל לשעבר מכה על חטא: "טעינו בצמרת הביטחונית"

אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר, סבור שראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא כיום ברגע שיא אישי. בטור הדעה שלו ב"מעריב הוא טוען כי הצלחת המערכה מול איראן, ההתפתחויות במזרח התיכון והקשרים המתהדקים עם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ממלאים את נתניהו בתחושת ניצחון. לדבריו, "הוא מאוהב ב'חברות' שלו עם דונלד טראמפ (זו לא בדיוק חברות, אבל לא נורא)". נוסף על כך, נתניהו נהנה מתמיכה ציבורית רחבה בעקבות המלחמה, מהקפאת ההליך המשפטי בעניינו ומההזדמנויות המדיניות שנפתחות, בראשן הרחבת הסכמי אברהם.

אבי בניהו, צילום: Moshe Shai/Flash90

נתניהו ילך להפסקת אש

בניהו מעריך שנתניהו מבין שמהלך צבאי נוסף ברצועת עזה לא יביא תועלת, אלא רק יכביד על ישראל. לדבריו, "המשך המלחמה בעזה לא יניב דבר, יגרור עוד קורבנות ושהיא מעצבנת את הנשיא טראמפ, שלא אוהב מלחמות". הוא מוסיף שהמערכה ברצועה מובילה לנזקים מדיניים חמורים, פוגעת בתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית ומעכבת את חזרתם של החטופים הביתה.

בשל מכלול השיקולים, הוא סבור כי ייתכן שבימים הקרובים נתניהו יבחר להיענות לרוח הציבורית הרחבה בישראל ולחזון של טראמפ, ולפעול לסיום הלחימה. "ירצה להכריז על הפסקת המלחמה בעזה ועל הסכמתו לשלם את המחיר להשבת החטופים בהקדם, לפחות את רובם", כתב.

האחריות המלאה היא על כתפיו של גנץ

בהתייחסותו לנטישתו של גדי אייזנקוט את המערכת הפוליטית של בני גנץ, מצביע בניהו על האחריות שמוטלת על גנץ: "כמו בעסקים, כך בפוליטיקה. לרוב, האחריות על אחזקת השותפות, שימורה וטיפוחה מונחת תמיד על השותף הבכיר". לדבריו, בניגוד לשותפות עם גדעון סער שלא הייתה טבעית מלכתחילה, השותפות עם אייזנקוט התבססה על ערכים של אחריות משותפת ובחירה ציבורית רחבה.

אייזנקוט, האחריות המלאה היא על גנץ, צילום: Chaim Goldberg,Flash90

לדבריו, אייזנקוט לא דרש הרבה: רק שינוי שם הרשימה ל"המחנה הממלכתי" והנהגת פריימריז פתוחים. גנץ, על אף הסתייגויותיו, נענה לדרישות. אך ככל שחלף הזמן, סביבתו של גנץ לא יכלה להשלים עם תרחיש שבו "המחנה הממלכתי" יעמוד בראשות אייזנקוט. "אפשר להבין אותם, אבל גם את גדי, שעשוי מחומרים אחרים, חריג בנוף הפוליטי, לא למד לשקר ולהרביץ, ומנסה להנחיל תרבות פוליטית אחרת".

הייתי מהתומכים הגדולים

בהמשך דבריו, בניהו מתאר את הכשלים בתפיסת ההכלה שישראל דבקה בה שנים. הוא מודה בטעות: "שנים ארוכות הייתי מתומכיה של 'ההכלה'. שגיתי. לא הייתי לבדי, תמכו בה המנהיגות הביטחונית והפוליטית לדורותיה, ראשי הצבא ורוב התקשורת. אני חושב שזה נבע בעיקר מההסתבכות ארוכת השנים ורוויית הדמים בלבנון, מהתחושה שישראל היא מעצמת־על מול ארגוני הטרור שסביבנו, וממשפטים שעליהם גדלנו והתחנכנו, כמו 'ממשלת ישראל תגיב במקום ובזמן שתחליט'".

לדבריו, לא פעם שיקולים אזרחיים נלקחו בחשבון לפני תגובה צבאית: עונות חגים, חופשות, או ביקורי מדינאים. רבים מבכירי הצבא, כך טוען, עיצבו את תפיסת עולמם לאחר ששימשו מזכירים צבאיים לראשי ממשלה. מצב זה הוביל להטמעת שיקולים פוליטיים במערכות הביטחוניות. "מזכיר צבאי צריך להיות תפקיד אחרון של אלוף בצה"ל ולא ראשון", הוא כותב.

לסיום, מביע בניהו חרטה על כך שישראל לא הגיבה בעוצמה כשחצתה קווים אדומים. לדבריו, היה צורך בתקיפות ישירות בעקבות תקיפות סוריות, חדירות של חיזבאללה, או פיגועים. במילים חדות הוא אומר: "כשעפיפונים העלו אש בשדותינו ובמטעינו, היינו צריכים לגבות מחיר כבד מחמאס".