אימהותיהן של התצפיתניות ששוחררו לפני כשבועיים – אורלי גלבוע, איילת לוי, שירה אלבג ואירה ארייב – משתפות לראשונה בראיון לחדשות 12 על חוויותיהן של בנותיהן: דניאלה, נעמה, לירי וקרינה, לאחר חזרתן מהשבי הארוך בעזה. חלקן עדיין מתקשות לעכל את המציאות החדשה, ומספרות על ההשלכות של החודשים הנוראיים שעברו עליהן. "לפעמים יש ימים שהיא פוחדת שהיא תלך לישון ותקום ותהיה עדיין בעזה", מספרת אירה על בתה קרינה, "היא מרגישה לפעמים שהיא עדיין שם – יושבת על איזשהו מזרון או ספה ואומרים לה 'את לא יוצאת מפה'".
הביאו להן אוכל של חמורים
האימהות מספרות כי במהלך השבי, המחבלים לא הסתפקו בשלילת חירותן של הבנות, אלא גם ניסו לערער את נפשן. "הם דאגו להראות להן סרטונים ולשתף אותן במה שעובר על החיילים שלנו שם – שהם מורעבים, שהם עוברים דברים קשים", מספרת שירה. "לירי אמרה לי 'אני יצאתי מהגיהינום, אבל החיילים עוברים שם יותר מאיתנו'".
איחוד התצפיתניות | , צילום: דובר צה"ל
בנוסף לכך, גם המזון שקיבלו היה משפיל ומינימלי. "הן היו אוכלות שאריות שהם היו משאירים להן", מספרת אורלי. שירה מוסיפה: "כמה פעמים לירי אמרה 'אני מעדיפה לא לאכול מאשר לאכול מהצלחת שלהם', או אוכל של חמורים כמו שהיא מגדירה. מהאוכל שמאכילים את החמורים הן היו צריכות להכין פיתות, זה לא פשוט בכלל". האימהות מוסיפות כי השובים דאגו להחדיר בהן תחושת ייאוש, להזכיר להן שוב ושוב שאין מי שיבוא להציל אותן, ולספר להן על עיכובים במשא ומתן כדי לגרום להן לאבד תקווה.
מושפע ממה שקורה בעזה באותו זמן
במהלך השבי, הן הוחזקו בתנאים קשים שהשתנו בהתאם למצב בעזה. "זה היה משתנה, היו כל מיני תקופות וכל מיני תנאים – מעל הקרקע, בתת-קרקע, וזה היה מושפע ממה שקורה בעזה באותו זמן", מספרת איילת. "גם השובים התחלפו, לפרקים היו כאלה שפחות גרועים", מוסיפה שירה. לדבריהן, המחבלים מנעו מהן גישה חופשית לאוכל ומים, ולא אפשרו להן אפילו להתחבק. "הן כתבו שם יומנים, ממש מילאו מחברות, כתבו יומן עם תאריכים ובכל יום מה עבר עליהן", מספרת אירה, אך מוסיפה בכאב: "כל דבר שרפו להן".
לטרוף את החיים
לא עוזבת אותן גם היום, והשינה בלילה היא אתגר בפני עצמו. "לירי ישנה איתי, היא ישנה גם עם אחיות שלה. היא לא ישנה לבד. זה צורך שלה – לישון עם מישהו, לגעת במישהו", משתפת שירה. גם אירה מספרת כי בימים הראשונים אחרי השחרור ישנה עם בתה: "ביום הראשון ישנו ביחד, בעלי ישר הבין – זהו, תפנה את המקום. אחר כך באו החברות הכי קרובות שלה והן ככה התקבצו במיטה אחת. אמרתי 'נוח לכן?', והיא אומרת 'כאילו את לא יודעת מה היה (שם)? אנחנו נסתדר'".
המפגש של לירי, דניאלה, קרינה ונעמה עם משפחותיהם בבית החולים | , צילום: דובר צה"ל
האימהות מספרות כי החזרה של בנותיהן לחיים הרגילים מלווה בתחושת דחף "לטרוף את החיים". שירה, אמא של לירי, משתפת כי "לירי אמרה לי ממש בהתחלה, איך שנפגשנו: 'אמא, אני עכשיו רוצה להפיץ אור ואהבה בעולם, עכשיו אני אעשה רק טוב'. זה היה ממש ברגעי המפגש הראשונים, עוד ברעים". מנגד, הן גם מתמודדות עם השלכות פיזיות ורגשיות קשות. "הכי קשה היה 7 באוקטובר", אומרות כולן פה אחד, ואירה מוסיפה: "זה משהו שאתה לא יכול להשלים איתו".
ראו את החברות שלהן שם מדממות למוות
למרות החזרה לשגרה, הכעס על מה שאירע ועל הזמן הרב שלקח להשיב אותן הביתה עדיין בוער בהן. "כעס על 7 באוקטובר, על המחדל, על מה שהיה, על זה שאף אחד לא בא ושהן ראו את החברות שלהן שם מדממות למוות", אומרת שירה. "יש המון שאלות, המון תהיות איך עד עכשיו בכלל לא חקרו את הנושא, שום ועדת חקירה. ויש כעס גם למה זה לקח כל כך הרבה זמן, בוודאי". גם נעמה, בתה של איילת, חשה את אותה תחושת תסכול: "נעמה ממש בדריכות לזה, בכעס על זה שזה נמשך, אותה התנהלות נמשכת גם עכשיו ושמה בסכנה את החיים של מי ששם. הכעס נמשך".
האימהות מדגישות שהן לא ישקטו עד שכל החטופים יחזרו. "אנחנו צריכים גם להגיד תודה לציבור שהוא ממשיך להילחם", אומרת שירה, "וצריך לדעת שאנחנו צריכים אותו – כל המשפחות עדיין צריכות את הציבור שימשיך להילחם כדי לדאוג שכולם באמת חוזרים עד אחרון החטופים".