אני לא מתרגשת במיוחד מהפגנות, לא אחרי מגורים של חצי שנה בסמוך לבית בבלפור (כולל בזמן ליל גלנט הסוער), אך השבוע הפגנה קטנה מהרגיל החמיצה את ליבי. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתעלם ממנה. זה היה כשעמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12, הגיע לאולפן במוצאי השבת והותקף על ידי קבוצת מפגינים שעות אחרי השחרור הקשה-לצפייה של אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן עמי.
"מה אתה אומר? אתה גם מופתע? עד איזה משקל אתה רוצה שהם יגיעו?", צעקה לו אחת המפגינות, בתיעוד שגם כעת קשה לי לצפות בו. מפגינה אחרת שניסתה לחסום את רכבו זעקה: "כמה אנשים צריכים למות בשבי שתפסיק לדבר באולפן דברים שמחבלים בעסקה? משתמש בזמן המסך שלך לטובת הפרעה ושיבוש העסקה". רגשותיו הפרטיים של סגל שנפגעו או לא נפגעו הם לא אלו שמטרידים אותי במקרה הזה, וההפגנה הזאת היא לא בעיה רק שלו - אלא של כולנו.
מפגינים מקבלים את פניו של עמית סגל בכניסה לאולפנים לערוץ 12 pic.twitter.com/yRuGx5XIUe
— לירי בורק שביט (@lirishavit) February 8, 2025
איך עיתונאי ישראלי מואשם במצבם הנוראי של החטופים?
הדבר הראשון שצורם לי הוא הטלת אשמה קשה כל כך על אדם ישראלי. ומילא כשמדובר בנתניהו, שעמד בראש ממשלת ישראל כשהתרחש האסון הגדול והוא האחראי על קבלת ההחלטות שמובילה בסופו של דבר לקיום עסקה או לטרפודה, אבל עיתונאי? איך הגענו למצב שבו עיתונאי בישראל שיושב באולפן, מוסר מידע ומביע את דעתו האישית, מואשם במצבם הנורא של החטופים? איך מפגינים מעיזים להטיח אשמה קשה כל כך על אדם שאפילו לא לוקח חלק בקבינט הביטחוני? גם שנה וארבעה חודשים אחרי שבעה באוקטובר אנחנו חייבים לזכור - חייבים! - שהאשם הבלעדי הוא החמאס. לגבי מידת האחריות של ראשי מערכת הביטחון, הצבא והממשלה, יש עוד מה לדבר.
לא רק האשמה חורה לי, אלא היעדר היכולת להביע דעה מורכבת בישראל. הרי עמית סגל כואב את מצבם של החטופים לא פחות מכל אותם מפגינים שחסמו את רכבו, זה ברור לי. וכך גם סמוטריץ', שהותקף ללא הכרה כשבירך על שובן של שלוש החטופות הראשונות לאחר שהתנגד נחרצות לעסקה. אין אדם בישראל שלא מעוניין בשובם של החטופים בריאים ושלמים, אך לא מדובר במשוואה המחייבת תמיכה בעסקה.
הכי קל לתמוך בעסקה
הכי קל לתמוך בעסקה. הכי קל לראות את החטופים שחוזרים מהשבי כחושים ורזים, לשמוע את זעקות המשפחות שבאמת קורעות את הלב מבפנים, ולצעוק בכיכר "את כולם - בכל מחיר - עכשיו!". אני לא כותבת את זה בזלזול, אלא מכיוון שאני עצמי נמצאת במקום הזה. עייפתי מאידיאלים, ממבט קדימה אל העתיד, משיקולים ביטחוניים. אני חושבת על החטופים הצעירים והמבוגרים שנמקים במנהרות ורק רוצה אותם כאן, יהיה המחיר הכבד אשר יהיה.
בצלאל סמוטריץ' | מתנגד לעסקה, צילום: Oren Ben Hakoon,Flash90
קשה יותר להתנגד לעסקה. ההתנגדות משלבת רצון לראות את החטופים חוזרים הביתה, לצד חשש אמיתי שבעוד עשור ילדיהם יהיו אלו שייחטפו. עמית סגל, סמוטריץ' ועוד לא מעט אנשים בציבור הישראלי מאמינים שהתנגדותם לעסקה מצילה את עתיד מדינת ישראל. הם מאמינים ששחרורם של אלפי מחבלים ונסיגה מציר פילדלפי אולי תביא את החטופים הביתה עכשיו, אך תגבה מחיר אדיר וכואב הרבה יותר בעתיד. אין עמדה נכונה ועמדה שגויה. אני בטוחה שגם עמית סגל סובר כך. כשמדובר בדיני נפשות אי אפשר באמת לקבל החלטה מבלי לראות את הצד השני שלה.
אחרי מה שעברנו, כולנו, קשה לי לראות שגם כיום הציבור הישראלי מתקשה לקבל דעות אחרות או מסובכות יותר. כואב לי לגלות שנקודת המוצא של כולנו היא לא ההבנה שגורל החטופים וגורלה של מדינת ישראל חשובים לכולנו באותה מידה. כואב לי שעמית סגל סופג הטחות שנועדו להגיע לציבור לא קטן שחושב כמוהו, ובעיקר כואב לי המצב שלנו. כי הכול עצוב, ולא הוגן, ושום החלטה לא באמת משמחת - אנחנו ממש לא זקוקים למלחמות המגעילות האלה בין לבין.