בחודשיים הקרובים נהיה כולנו צמודים למסך הטלוויזיה עם חזרת החטופות והחטופים בעז"ה. זה נובע ממקום טוב ומדאגה כנה של מדינה שלמה שכואבת, שחרדה לשלומם, שמתקשה להמשיך בחיי היום-יום כשאחד מילדיה נמצא בידי אויב. זה נובע מכך שאנחנו מרגישים שהם כמו אחיות ואחים שלנו -אבל אני מייחלת לכך שהתקשורת לא תפרסם את סרטוני החזרה של החטופות הערב.
למה?
חזרתם של החטופות והחטופים היא סיפור אנושי מטלטל וטעון. הכי טבעי שנרצה לראות את הדבר הזה "בעיניים שלנו" כדי להרגיע את הלב ולתת לו רגע לשמוח בתוך המציאות הקשה של חיינו. לגופי תקשורת יש גם תפקיד חשוב בתיעוד האירועים ההיסטוריים האלה, אך נראה שלפעמים הם עוברים את הגבול בין תיעוד לבין חדירה לפרטיות.
הרגעים הראשונים לאחר השחרור הם רגעים אינטימיים ביותר - מפגש עם משפחה, התמודדות עם טראומה, חזרה הביתה. אני בטוחה שהייתה מספיקה לנו גם תמונה של חיבוק בשביל להשתתף ולהרגיש חלק, אבל אלה לא רגעים שצריכים להיות תחת זרקורים באופן כל כך חשוף. ואם לא די בכך, נראה שזה לא מפסיק, והסיקור ממשיך גם ליום שאחרי. כמו מתמודדי ריאליטי, רק שבניגוד אליהם - הם לא בחרו להיכנס לתסריט הצילומים הזה. החטופות והחטופים זקוקים עכשיו למרחב, לשקט, ולחיבוק משפחתי מגונן. זמן המסך בערוצים השונים מעורב עם תחרות גדולה ומסואבת, וכתוצאה מכך התקשורת כנראה תמשיך לצלם ולתעד.
מה נשאר לנו לעשות?
להפעיל שיקול דעת. לא כל דבר שזמין לצפייה ראוי להיצפות. אנחנו חיים בעידן של תקשורת שמקיפה ומלווה אותו בכל מקום, וברשתות החברתיות כמעט כל רגע בחיינו מכוון להיות מתועד. אבל חשבו על המשמעות האנושית - האם היית רוצה שיצלמו אותך ברגע הכי פגיע בחייך? שמדינה שלמה תחקה אחרייך בכל צעד אחרי אירוע טראומתי ונורא? האם יש צורך להפיץ את הסרטונים האלה ברשתות החברתיות שאני גולשת בהן?
אני מאמינה שהלב שלכם ינחה אתכם מה מתאים ומה לא. מה מכבד ומעצים ומה לא. רק תעצרו רגע אחד לפני שאתן לוחצים על הפעלת סרטון ותעזו לשאול את עצמכן: אולי כבר ראיתי מספיק? וניזהר ממציצנות שאין בה טוב, לא להם ובעיקר לא לנו. לעיניים שלנו יש כוח. נוכל להסתפק בדמיון החם שהם בבית, שייחלנו לו במשך זמן רב מאוד. בואו נכבד את השתיקה. לא כל רגע צריך להיות מתועד, משותף, או מצולם. יש רגעים שבהם השתיקה היא התגובה הנכונה והמכבדת ביותר.