שלושים לפטירתו: "בשבילנו ארץ ישראל זה הרב אליהו אביחיל"

"ובאו האובדים בארץ אשור,

והנידחים בארץ מצרים,

והשתחוו לה' בהר הקודש,

בירושלים"(ישעיהו כ"ז, י"ג).

מי אני ומה אני שאכתוב ואדבר על כבוד הרב אליהו אביחיל זצ"ל?- אינני מרגיש ראוי לכתוב דבר כלשהו על כבוד הרב זצ"ל! אך מצד שני, פטור לגמרי לא אוכל להיות. האם ניתן יהיה לסכם על מספר דפים בודדים את מפעל חיים של כ-40 שנה?- האם יספיקו מספר דפים בודדים כדי לכתוב תולדות חיים של 83 שנים?-

האם הרב אליהו אביחיל זצ"ל היה מהפכן?- האם הרב אליהו אביחיל זצ"ל היה נביא, או אולי בן נביא?- האם הרב אליהו אביחיל זצ"ל קרא נכון את התקופה שבה אנו חיים?- האם הרב אליהו אביחיל זצ"ל ידע דברים שגדולי הדור לא ידעו?- האם הרב אליהו אביחיל זצ"ל למה רק הסטוריה או עשה גם הסטוריה?- את התשובות לכל השאלות אלו אינני יודע עדיין, אך אולי עם השנים הן יתבהרו לנו...

(צילום: באדיבות גרשון צונגלוי) גרשון צונגלוי והרב אביחיל

את שמו של הרב אליהו אביחיל זצ"ל שמעתי לראשונה, אם זכרוני איננו בוגד בי, כשנתיים לפני עלייתינו לארץ- ישראל. זוכר אני, כשתמיד היינו מדברים על ארץ-ישראל היינו מזכירים את שמו הרב באותה נשימה. ארץ-ישראל זה הרב אליהו אביחיל, והרב אליהו אביחיל זה ארץ-ישראל. אם אמרת את שמו של הרב, זה כאילו אמרת ארץ-ישראל. זהו זכרוני הראשון על הרב אליהו אביחיל זצ". הפעם הראשונה שסוף סוף זכיתי לפגוש את הרב היה כשנה וחצי אחר עלייתינו לארץ ישראל. הרב בא לביתינו שבנווה-דקלים תובב"א, כדי לתת לי מתנת בר-מצווה את ספרו "שבטי ישראל" עם הקדשתו. על מה הרב דיבר איתי, ועל מה אני דיברתי עם הרב, אינני זוכר, כי הרי סה"כ נער הייתי. אך יכול אני לנחש, שוודאי הרב דיבר איתי על חינוכי, ושעלי להתחנך על ברכי התורה, ועלי לשקוד על לימוד התורה. מדוע אני חושב שהרב דיבר איתי דווקא על נושא זה?- משום שכך הייתה דרכו של הרב, הכל מתחיל בתורה! לפני הכל, תורה. "בראשית ברא אלוקים..."- "איסתכל באורייתא וברא עלמא". זה היה גם הנושא המרכזי שתמיד הרב דיבר איתי במפגשים עמו. עם השנים, התחלתי להתעניין בכל נושא של מה זה שבט "מנשה"?- מדוע דווקא אנו מזוהים עם שבט "מנשה" ולא עם שבט אחר?- מה קרה עם שאר השבטים האחרים?- וכו' בתקופה זו ניסיתי ליצור קשר עם הרב, אך בעיית אמצעי התקשורת ומרחק ההמגורים בין הרב לביני (בתקופה זו למדתי בישיבת תיכונית "דימונה" וגרתי ב"נווה-דקלים" תובב"א, והרב גר בירושלים עיה"ק תובב"א) עשו את שלהם, ולא נחלתי הצלחה במשימה זו.

כשהתקבלתי לישיבת ה"כותל" בשנת ה'תשע"ד, שמחתי הייתה כפולה. סיבת שמחתי הראשונה הייתה, שלא רק שהנה אנוכי ה"קטן שבשבטים" זוכה ללמוד סוף סוף לאחר כ-2000 שנות גלות, בירושלים עיה"ק, אלא זוכה אני ללמוד מול שריד בית מקדשינו, קיר הדמעות- הכותל המערבי. סיבת שמחתי השנייה הייתה, שאולי זו ההזדמנות ליצור קשר עם הרב, ואף אולי אזכה ללמוד עמו ב"חברותא". ב"ה, משאלתי התגשמה, וזכיתי אני ועם עוד שני חבריי (גם הם משבט "מנשה") ללמוד עם הרב במשך כשנה וחצי. בנוסף ללימוד הקבוע עם הרב, השתדלתי לבוא אל הרב בזמני הפנוי, כדי לשוחח, ללמוד, להתלוות אל הרב אל הרצאותיו, וגם... כדי סתם ככה לדבר עם הרב שיחת חולין. הרי כבר אמרו חז"ל ש"אפילו שיחת חולין של צדיק(ים) צריכה לימוד". במשך לימודינו עם הרב ושהותי במחיצתו, התחלתי להבין, כך אני חושב, במקצת את השקפת עולמו של הרב, מדוע הרב עסק בנושא של חיפוש ומציאת השבטים האבודים. זכורני שפעם אחת שאלתי את הרב, כיצד הגיבו אנשים כשהרב סיפר להם על עיסוקו, הרב הסתכל אלי עם עיניו המרגיעות וחיוך נסוך על פניו ואמר לי: "משוגע! חשבו שאני משוגע, חשבו שהשתגעתי!"

(צילום: באדיבות גרשון צונגלוי) הקדשתו של הרב אביחיל

לפני שהרב עזב אותנו ועלה השמיימה, זכיתי להיפגש עמו שלושה פעמים. הפעם הראשונה הייתה לפני כשנה וארבעה חודשים, כשבאתי לראיין את הרב לכתב עת של הקהילה שלנו. הפעם השנייה הייתה לפני כחודש, בבית "ברט". הפעם השלישית והאחרונה שראיתי את הרב, היה לפני כחודש בבית ההספד שבהר המנוחות- ירושלים. אחת השאלות ששאלתי אז את הרב בראיון, הייתה השאלה הבאה: הרי הרמב"ם פסק להלכה (הלכות מלכים) שאחד מתפקידיו של מלך המשיח יהיה לקבץ נדחי ישראל. א"כ, כיצד, הרב ואגודתו עוסקים בנושא זה?- האם הרב מתיימר להיות מלך המשיח?- תשובת הרב: "אנחנו לא התכוונו וגם לא מתכוונים לעשות את תפקידו של מלך המשיח. אנחנו רק רוצים לעורר את הנושא של קיבוץ גלויות כאן, למטה בארץ, כדי שלמעלה תהיה גם התעוררות. התעוררות דלתתא, תביא להתעוררות דלעילא, כמו שקרה בחג הפורים". מתשובתו של הרב, לעניות דעתי, גלומה דרכו של הרב. הרב בא ואומר לנו, שאנחנו בני-האדם חייבים להיות שותפים למהלכים שריבונו של עולם עושה בעולמו, ולא רק זה, חייבים אנו להבין ולדעת שאם אנחנו רוצים שהקב"ה יתן לנו שפע, ברכות, ויקיים בנו את הבטחותיו שהבטיח לנביאינו, קודם כל אנחנו צריכים לדעת שהכל תלוי בנו. אם אנחנו לא נתחיל לעשות דברים כאן למטה, הקב"ה לא "יעשה" דברים בשבילנו. לא נוכל לשבת בחיבוק ידיים ולומר "זה ה' אלוקינו וזה קיוונו לו...". באמת, ראינו שהרב לא רק שלמד, לימד, דיבר, אלא, בעיקר עשה. "הלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". בזכות ראייתו של הרב, ובזכות פעולו של הרב, זכינו, אנו, צאצאי שבט ה"מנשה" לחזור לארץ-ישראל לאחר שנים ארוכות של גלות. "אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות..." לא נספיק להודות לך, הרב, על כל מעשיך למענינו.

רצוני לסיים בשיר שכתב אחד המשוררים שלנו לכבוד הרב (כמדומני שהשיר הזה נכתב לפני כ-34 שנה), שעם הזמן השיר הזה הפך להמנון הלא רשמי של הקהילה:

דבר גדול

א.דבר גדול עשית אלוקים!

לאחר שנים רבות של שכחה,

שלחת אלינו את אחינו יהודה

כדי שיחזיר אותנו אל ארצינו, אל ביתינו.

אפרסם את תודתי בכל מקום שאלך.

פזמון:

אודה, אודה לך, אבא.

אודה, אודה "בן- מנשה".

אודה על, שהחזרת אותנו לאחר שהלכנו לאיבוד.

אודה על, שענית לתפילתינו. רק עליך- הקב"ה אנו בוטחים וסומכים, אבא YIREH.

ב.לאחר שהפכנו לגל עצמות (בגלות),

עטפת אותנו בעור ובגידים.

הדבר הפלאי זה, ניבא נביאינו יחזקאל בנבואתו.

פזמון.

ג.סוף סוף נגיע אל ארץ זבת חלב ודבש,

ארץ, שמהשמיים נופל ה"מן".

כמו שהציפור בונה את קנו על העץ,

גם אנחנו נלך ונבנה את ה"קן" על עץ החיים.

פזמון.

ד.כל מי שעדיין אוהב את ארץ נוכריה,

אנא, היזכרו מה שקרה עם אשת לוט.

אותנו באו לקרוא,

שלושה מלאכים לפני הזריחה.

פזמון.

ה.רק אנשים שירשמו את שמם,

יהיה להם חלק בעיר דוד- בית לחם.

הרוצים לירשום את שמם בשרשרת הנצח,

אנו מזמינים ואומרים:

"בואו נלך לציון לרשום את שמינו"!

יהיו דבריי אלה, לזכרו של אבינו, מורינו ורבינו, הרב רבי פנחס יעקב אליהו אביחיל זצ"ל. תהא נשמת הרב צרורה בצרור החיים

גרשון צונגלוי(נשוי+3)- מבני שבט ה"מנשה". מתגורר בניצן לאחר שגורש מגוש-קטיף, נווה-דקלים תובב"א. עלה לארץ- ישראל בשנת ה'תשנ"ה (1995 למניינם), ע"י אגודתו של הרב אליהו אביחיל זצ"ל, אגודת "עמישב". בוגר ישיבת ה"כותל" וישיבת "נווה-דקלים". מרצה על שבט "מנשה", ומספר את סיפור עלייתו לארץ במבט אמוני.