החופש הגדול כבר כאן ואיתו ילדים משועממים והורים מותשים מסתובבים ברחבי הפארקים ובקניון הקרוב לביתכם.
יום שגרתי בחופש הגדול, אבא ואמא מחליטים לעשות לילדים יום פיקניק בטבע.
איך זה נראה?
אמא שוטפת ענבים, חותכת אבטיח. אבא ממלא בקבוקי שתיה, מכין כריכים ומחפש במרץ אחר קרם ההגנה. ובינתיים בסלון - הילדים רבים ביניהם ולא ניתן להפריד כוחות. "אמא, הוא לקח לי" "אמא, הוא התחיל ראשון" "מתי יוצאים כבר???"
יוצאים לפיקניק. המריבה מתחדשת במושב האחורי, בשילוב קריאות ביניים "מתי נגיע כבר??", "חם לי" "אני צמאה". אבא ואמא מנסים להרגיע את הרוחות אך ללא הצלחה יתרה.
כולם מנחמים אותנו שהחופש נהדר לגיבוש המשפחה. בכל מקום המומחים נותנים להורים המיואשים הנחיות איך לתכנן אותו נכון. להכין לוח חופש מקושט, לשוחח בנעימות עם הילדים על הציפיות מהם. וגם לא לשכוח לשים גבולות (זה תמיד מזכיר לי מלחמה...)
למרות זאת, לא משנה מה נעשה, רוב ההורים יוצאים מהחופש באפיסת כוחות טוטאלית.
אך האם זה מוכרח להיות כך?! סיוט אחד מתמשך? האם הוא חייב להתיש אותנו כ"כ?
כשאני הייתי ילדה, החופש שלי היה נראה אחרת לגמרי. אמא שלי לא העלתה בדעתי שתפקידה להעסיק אותי. בחופש הייתי יושבת ומשלימה חוברות חשבון ואנגלית ובזמן הנותר הייתי דואגת לעצמי לתעסוקה.
נקודת המוצא שלנו כהורים היא שתפקידנו בחופש לספק לילדים תעסוקה בלתי פוסקת, הנאה וכיף. לא פלא שרוב רובם של ההורים שונאים את החופש הגדול.
ביום שבו הפסקתי להפוך ללשכת התעסוקה פלוס צוות הוואי ובידור פלוס חברת הסעות וקייטרינג הפסקתי לפחד מהחופש הגדול והתחלתי להנות ממנו.
הנה שני טיפים שיעזרו לנו מאוד לעבור את החופש אחרת:
הראשון: תכננתם יום כיף? יוצאים לטיול או לחופשה? תנו לילדים לקחת חלק ולהיות שותפים בעשיה ובתכנון. ברגע שהילדים יקחו חלק בתכנון, ויעבדו למען הפעילות הם לוקחים אחריות על הפעילות, וירגישו חלק ממנה ולא רק נספחים להורים. זה 'win win' גם הילדים יותר יהנו, וגם לכם תהיה פחות עבודה.
בגישת שפר אנו מאמינים שאחריות לא מתחלקת בין שניים. אם הורה לוקח את האחריות על עצמו- הילד לא שותף לאחריות. הוא מתרגל לשבת בידיים שלובות ולהמתין שיעשו בשבילו. ברגע שנשחרר, האחריות באופן אוטמאטי עוברת אל הילד.
כשהילד שותף הוא מרגיש מועיל יותר, בוגר יותר ועצמאי יותר.
השני: כדי לשחרר אחריות אנחנו צריכים לדעת שיש למי לשחרר. הגישה המערבית לימדה אותנו לראות את הילד כיצור שברירי וחסר אונים שלא מסוגל לעשות כמעט כלום, אפילו לא להעסיק את עצמו. וכך התרגלנו לחשוב שזה חלק מהתפקידים שלנו כהורים בחופש הגדול. ולכן הצפיות מהילדים שלנו נמוכות מאוד.
אומרים לנו כל הזמן להנמיך ציפיות. בגישת שפר אנו מאמינים שילד הוא ילד! וילד יכול לעשות כ"כ הרבה דברים.
תחשבו על זה- ילדות מתאפיינת ביצרתיות, שמחת חיים, רצון להתפתח, סקרנות. לאיפה כל התכונות המקסימות האלו נעלמות בחופש הגדול? אז זהו, שזה ממש לא נעלם. זה נמצא שם, אנחנו רק צריכים לשנות את נקודת המבט. מותר לנו לצפות מהילדים להוציא מעצמם את מה שיש בהם. הציפייה שלנו מאפשרת לילד להשתמש במה שיש בו.
הורים יקרים, בואו נפסיק להנמיך צפיות. להיפך, בואו נעלה את הרף. לילד יש כוחות עצומים להתמודדות עם דברים רבים, ואפילו עם החופש הגדול. הוא יכול להעסיק את עצמו, הוא יכול לצמוח לגדול, לעזור, ולהיות שותף!
כשנתחיל להאמין בהם ונתחיל לשחרר אחריות יהיה לנו ולהם חופש גדול מהנה ולא מאיים.
צירה דויטש היא מנחה בכירה במרכז שפר, ותרצה בכנס 'קולה של אמא' של מרכז שפר שיתקיים מחר בבנייני האומה בירושלים
 |
|
(צילום: יחצ)
|