רק רציתם שיתלבש, שיכבה את המסך או שיפסיק לריב עם אחיו. הסברתם וביקשתם, ואפילו הצלחתם להבין את התסכול של הילד ולהציע חלופות, אבל בסוף מצאתם את עצמכם צועקים. רק השבוע שיתפה המנחה מאיה ורטהיימר בתחושת הכישלון שאחרי רגע כזה. ואז מגיעה השאלה: מה עושים עכשיו? מדריכי ההורות של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מציעים לחזור אל הילד, לקחת אחריות ולהסביר מה תנסו לעשות אחרת בפעם הבאה.
1. קודם נרגעים
אם אתם עדיין כועסים מאוד, אל תמהרו. המדריך ממליץ להורה לקחת כמה דקות לנשימה ולהירגעות, אחרי שווידא שהילד נמצא במקום בטוח. ההפסקה היא לא ענישה, ואין להשאיר ילד קטן לבד.
2. סליחה לא מספיקה, מתנצלים בדיוק על מה שעשינו
לא רק "סליחה", אלא אמירה שמבהירה על מה מצטערים. למשל, אפשר לומר: "צעקתי עליך ואני מצטער/ת. הייתי מתוסכל/ת, והייתי צריך/ה לדבר אחרת". זהו נוסח אפשרי, לא משפט קסם שצריך לדקלם. במדריך התקשורת של האקדמיה מומלץ לדבר על הרגש שלנו ולא להאשים את הילד בנוסח "אתה גורם לי לכעוס".
3. זה הזמן להקשיב
אחרי ההתנצלות, הקשיבו למה שהילד רוצה לספר על הרגע הזה. במדריך התקשורת מומלץ להניח את הטלפון בצד ולתת תשומת לב מלאה. לא צריך להתווכח מיד עם מה שהוא הרגיש. אפשר לשאול איך היה לו לשמוע את הצעקה, ולהקשיב לתשובה.
4. ממשיכים להציב את הגבול גם כשמבקשים סליחה
אפשר להצטער על הצעקה ועדיין לשמור על גבול שמתאים לילד. למשל: "אני מצטער/ת שצעקתי. עכשיו הגיע הזמן לכבות את המסך, ואני אסביר לך את זה בשקט". ההבחנה היא בין מה שביקשתם לבין הדרך שבה אמרתם אותו.
5. בוחרים שינוי שאפשר לקיים
מדריך האקדמיה ממליץ להסביר לילד איך תנהגו אחרת בהמשך ולעמוד בהבטחה. במקום להבטיח שלא תכעסו לעולם, אפשר להחליט שבהמשך תעצרו לרגע לפני שתמשיכו לדבר. התיקון לא נגמר במילה "סליחה", אלא גם במה שתעשו אחריה.