שיחה עם גלעד. ילד של אמא שמוגדרת מחלימה אבל סרטן זה סרטן ואמא זו אמא ולבת החרדות הפנימית הבינה שזה הטיימינג המדוייק להעיר את הר הגעש הרדום כי עד עכשיו היה אסור.
גלעד, בן 29, הבן הבכור של איריס, אישה שכבר זכיתי להכיר שקשה שלא להתאהב בה. נעימת שיח, פתוחה ורגישה. דיברנו לפני כמה ימים והיא זו שהפנתה את גלעד אלינו, מתוך תקווה להרגיע את המצוקה שלו שאיימה להציף גם אותה.
תוך כדי שיחה שמעתי קולות של משרד ברקע ושאלתי אם בטוח נח לו לדבר עכשיו. הוא אישר, אבל מהר מאד הגענו לשאלות שהתשובה עליהן הייתה לחישה של "בסוף פחות נח לי עכשיו, נמשיך מחר?"
אמרתי לו שהרגשתי תוך כדי שיחה שהתנאים פחות תומכים ובשמחה נתאם זמן אחר. קבענו ליום בו הוא עובד מהבית ויוכל לפנות את הזמן בלי נוכחות זרים מעיקה. מתברר שאישיות מקרינה היא עניין גנטי. השיחה לא הייתה פשוטה, אבל החיבור היה מהיר וטבעי.
גלעד סיפר שאמא שלו אחרי אבחנה וטיפולים של סרטן צוואר הרחם, והפט סיטי האחרון העיד שהאירוע תם. "כל התקופה ההיא הייתי ממש בסדר. יציב, מגוייס, תפקדתי על סטרואידים. אפילו יותר טוב משגרה. ועכשיו פתאום הכל מתפוצץ עלי. וזה לא רק החרדות.. הייתי אדם רגוע והיום הפתיל שלי נדלק מעצמו. נהייתי קצר, חסר סבלנות, אני יוצא על אנשים בלי סיבה.. אני לא אני פשוט", הוא שיתף בפתיחות. אמרתי לו שזה נשמע ממש קשה, במיוחד הפער והדיליי בתגובה, והרבה פעמים ההדף של החוויה מגיע רק אחרי.
הוא המשיך ותאר תקופה של שינויים- "אני בנקודת זמן מאתגרת מעוד סיבות. עברתי מעצמאי לסטטוס של שכיר, ובדיוק אימצנו חמוס.. שהוא חמוד להפליא אבל חתכת פרוייקט.. הכל כ"כ מורכב"... איך בורא עולם יודע להתאים לי את האנשים והפניות המדוייקות זה מדהים. הייתי מאד קרובה לספר לו שבדיוק הכנסתי איגואנת מחמד הביתה ואני מבינה אותו עד כלות ואולי נפתח קבוצת תמיכה למגדלי חיות אקזוטיות אבל השארתי כמובן לעצמי.
סגרתי איתו את הפרטים הטכניים, הוא מעדיף מפגש פרונטלי, כזה שנמצא ברדיוס האופניים שלו. ורגע לפני שנפרדנו שאלתי שאלה פשוטה "יש עוד משהו שאתה חושב שכדאי שנדע?", והוא ירה ברוגע "יש לי אקדח". באותה שנייה המוח שלי נכנס לשדה קרב ממש. נורות אזהרה באדום בוהק החלו להבהב, ומספר הטלפון של ער"ן כבר רץ לי מול העיניים. אבל זיהיתי שהוא עצר באמצע משפט והמשכתי להקשיב בדריכות קיצונית. "היה לי חלום לפני שבוע", הוא המשיך, "אני מדבר עם האונקולוג של אמא והוא אומר שהוא מצטער לבשר לי אבל....", הוא לא הצליח להשלים את המשפט. "אני מסתכל מעבר לכתף שלו, לחלון שתמיד היה משקיף לחורשה, והחורשה נעלמה, במקומה יש נוף לא מוגדר. אני מחדד מבט ומגלה שמשתרע שם בית קברות אין סופי".
לא יכולתי לגלות לו שהחלום הזה כבר הגיע לאוזניי לפני. לא בפירוט, ככותרת, אבל הוא לא היה חדש לי. כשדיברתי עם איריס והיא שיתפה בקושי ובצורך לעזור לגלעד, לחלום הזה היה חלק משמעותי במצוקה שהיא הביאה.
והוא המשיך "ובתוך החלום, מרוב היאוש וההלם אני זוכר שפשוט שלפתי את האקדח...", הוא לא היה צריך להמשיך כדי שאבין. "ואוו איזה מטלטל", אמרתי ושאלתי את עצמי כמה הסצנה הזו היא אינדיקציה למסוכנות בעולם האמיתי.
"אומרים שחלום לוקח בין כמה שניות לכמה דקות, נכון? אז נשבע לך החלום הזה לקח כמה שעות. הוא לא נגמר. וצעקתי ובכיתי שם. איבדתי את זה לגמרי", הוא המשיך עם השיתוף הפתוח. "זה לא חלום זה סיוט", דייקתי עבורו.
כששמעתי את הסיפור מאיריס ציינתי לעצמי שהחלום השפיע עליה עמוקות. לא התוכן, כמו החרדה שצפה שם על הילד שחרד מהחלום. עכשיו הבנתי הרבה יותר... לא פלא שהיא הגיבה בכזו עוצמה.
המשבצת עליה אני יושבת לפעמים מאתגרת במיוחד. יש גבול דק שאסור לחצות בין תגובה אמפתית-מכילה לטיפולית מקצועית, כשהתכנים שעולים גם הם על התפר בין שיתוף ענייני אנושי לבין פצצת אטום של חומר גלם טיפולי. וצריך ללהטט ברגישות ולדעת מתי לעצור ואיך לכוון את השיח כדי לשמור על הכובע המקצועי, בלי להשאב למקומות שאין לי מנדט להכנס.
ופה קצת נדחקתי לפינה. הטריגר היה קשוח מדי, ולפתח עליו שיחה עלול להכניס את שנינו למלכוד הזה, אבל בהחלטה מהירה החלטתי כן להבין אם יש רקע רלוונטי ושאלתי "הרגע הזה בחלום עם האקדח זה משהו שאתה זוכר שחווית פעם? היו דיכאון או רצון למות בעבר?"
היה דיכאון קל בילדות שטופל לעומק, היום הוא לגמרי בטוב. "ומחשבות על מוות?" שאלתי ישירות, "כן, קצת. אבל רק באותה נקודת זמן קשה. לא משהו שקרה שוב מאז", הוא ענה בכנות. חששתי מהשאלה הזו ועוד יותר מהתשובה אבל היה לי ברור שמקצועית זה מידע שחייב לעבור הלאה כדי שההתאמה למטפל תהיה מדוייקת.
"אני צריך מישהו לדבר איתו", גלעד המשיך. "לפרק את זה. כי אין לי את מי לשתף. יש לי בת זוג מהממת ומכילה אבל אני לא באמת יכול לדבר איתה על הכל. בטח לא על זה"... הוא סיכם בשקט, ולבי כמעט יצא. יש נושאים מסויימים כמו אובדן וחרדה לאמא שלא פותחים עם כל אחד. שלא פותחים עם אף אחד. עד שאין ברירה...
וקשה לי בשבילו, אבל שמחה שהוא הגיע לנקודה בה המצוקה גדולה מספיק כדי לאלץ אותו להלחם בה. סיכמתי שננסה להתאים לו איש מקצוע, ויצאתי מהשיחה עם אותה תחושה מוכרת - שעשיתי ככל יכולתי בגבולות הגזרה שלי, ועדיין לא בטוחה אם זה היה מספיק, או אולי יותר מדי.
----------------------
נעים להכיר: מה זה בעצם מת"מית?
פורמלית, מת"מית היא מנהלת תיקי משפחות בעמותת "יד תמר", המסייעת למשפחות חולי סרטן ובני משפחותיהם במצבי משבר.
מעשית, זהו תפקיד שמתחיל היכן שהבירוקרטיה והרפואה היבשה עוצרים. פוגשת משפחות ברגעי הכאוס הכי מטלטלים שלהן, ומנסה לעזור להן לארגן את השברים מחדש - ממיצוי זכויות ועד ליווי רגשי ותמיכה קהילתית.
המדור "מיומנה של מת"מית" נולד מתוך תיעוד המקרים שטיפלתי. בשלב מסוים, הנפש לא יכלה להכיל את ההצפה בתוך שורות נתונים יבשות, והתיעודים הפכו ליומן אישי שנוגע בתפר העדין שבין החיים, המוות ומה שביניהם.
(חשוב לציין: השמות והפרטים המזהים בכל הסיפורים שונו ושובשו עד בלי הכר, כדי לשמור על פרטיותן המלאה של המשפחות).
בשיתוף יד תמר