בין הכימו לבירוקרטיה: הליווי שאולגה הייתה צריכה בתוך הכאוס

"קיבלתי פטיש אחד בביופסיה ופטיש שני בפט סיטי" היא אמרה בחינניות בלתי מוסברת.

שיחה עם אולגה, עולה מרוסיה, בת 60. איזו חמידות, התנמסתי. שיחה שגם אחרי חמישים דקות לא סיימנו ולא האצתי או חתרתי לסיום. היה שם משהו כל כך שורט, משעשע, כואב ומחבר שגרם לשעון הדוחק לעצור.

סיבת הפנייה הרשמית: "פניתי כי לצערי מצאו לי סרטן עם גרורות. אני עכשיו בכימו. ובגלל שזה בשבילי כמו לום בראש, ועדיין אני לא מבינה באיזה עולם אני נמצאת, אני שואלת מה זכויות"

המידע היבש: אולגה, בת 60, אלמנה. לפני חודשיים אובחנה בסרטן רחם, בטיפולי כימו אינטנסיביים.

"בנובמבר הרגשתי אותי משהו שבְּגיל שלי כבר לא מרגישים. מה שכל חודש אישה פתאום כועסת רוצה להרוג את כולם. הלכתי לְרופאה שלי. היא אמרה: לא תקין. צריך ביופסיה", היא תיארה את ההשתלשלות, ומצאתי את עצמי נסחפת אחרי מתק הלשון והמבטא החינני. "כשרופאה ראתה תוצאות מיד קראה: 'או!! זה סרטן'. ובטח אני נכנסתי ללחץ ושוק כי לפני רגע לא ציפיתי לכזה דבר". 'מדהים איך מי שפוגש את מלאך המוות בתדירות כ"כ גבוהה מצליח לפעמים לשכוח שיש מולו בן אדם', אמרתי לא לה.

אולגה המשיכה: "יש מנגנוני הגנה של פרויד. את עובדת סוציאלית?", "אממ... לא", התחלתי לנסח תשובה מתנצלת שלא מרגישה מתנצלת שנקטעה מיד - "בסדר לא נורא, לא חשוב. את מבינה גם בלי תעודה", היא הרגיעה, ולא שמעתי נימה של התנשאות מהסוג שציפיתי לשמוע בשאלה כזו. "אני מבינה בזה, יודעת לנתח מה קרה. רופאה נתנה פט סיטי. אני מהלחץ דחיתי עוד ועוד. איבדתי חודשיים. בהתחלה אמרה גידול נראה רגוע. ופתאום קיבלתי תשובה שגרורות כבר בעצמות". עצרתי נשימה יחד איתה. נוגע ללב הטון הכאוב שהוסווה בכזו חינניות. הצלחתי להשחיל בשטף רק "ואוו" אחד משתתף והיא ענתה "כן. ממש ואוו. קיבלתי פטיש אחד בביופסיה ואחד בפט סיטי"

"סרטן עשה עבודה טובה. אולי קיבל חינוך במוסקבה. כמה שבועות והוא כבש הכל. זה גורל". חזרתי למילת העוגן הרדודה שלי בסיטואציות לא אפשריות ושוב פלטתי "ואוו". "כן. אצלי תמונה אחרת. אבל רופא אומר יש תרופה גם לסרטן שלי." נשמתי עמוק את התקוה יחד איתה והיא מיקמה אותנו במציאות - "אחרי כימו, זריקות עם תופעות לוואי נוראיות לכל החיים. מה שישאר מהם. כן, יקרה שלי, מצב לא פשוט". הפער בין מה שנושף בעורף לבין החיות שהיא משדרת לא נתפס.

"אוקי, בואי נעשה את זה מסודר", אמרתי אחרי כמה שניות של שקט. "מה הסטטוס התעסוקתי שלך עכשיו?", "אני עובדת מדינה. לא התפטרתי. אין לי ימי מחלה. בדיקות אכלו את הכל". מוכר מאד. "את בחל"ת?" ניסיתי לדייק. "לא. אני לא עובדת, והם לא פיטרו. רוצים לתת לי כבוד הזה, שומרים לי מקום אבל בלי משכורת. כי אלוהים גדול. אולי אחרי שנה אני אחזור לשליש משרה. אולי. אלוהים גדול." כל אולי סודק עוד משהו בלב. "אלוקים גדול", מלמלתי חזרה.

"איפה את מול ביטוח לאומי?", שאלתי והיא ענתה "עוסית הגישה 'תביעת נכות' אבל אין לי קצבה. תלושים היו גבוהים מדי. אבל אתמול הלכתי אליהם להראות תלוש אחרון נמוך של אלפיים. אמרו זה בסדר". עדכנתי אותה שככל הנראה תתחיל לקבל קצבה ב28 לחודש. "יופי, אני כבר לחכות. בינתיים אלפיים שקל בקושי מספיק לסופר." היא רחוקה מלהיות מסודרת כלכלית, רשמתי לעצמי ושאלתי אם בדקה אפשרות לתבוע אבטלה. לרוב אנשים מעדיפים לשמור אבטלה לזמנים לחוצים יותר, אבל אצלה ההווה מספיק אקוטי שיבלע את שיקולי העתיד. "ביטוח לאומי לא נותן לי גם נכות גם שירותים מיוחדים גם אבטלה". תהיתי מדוע לא והיא שלפה - "כי ביטוח לאומי חושב זה יותר מדי"... צחקנו יחד.

הסברתי לה שיש הרבה מצבים שאפשר לקבל גם אבטלה, שנחשבת הכנסה מעבודה ולא מתנגשת עם 'קצבת נכות', רק מקזזת ממנה חלקית. ומהנתונים שלה הסיכוי גבוה. אבל היא התבצרה בדעתה. היא חוששת, זה מרגיש לה יותר מדי. נכנעתי. אמרתי נוודא שכל היתר מסודר ונחזור לזה.

כשעברנו ל'פנסיה על אובדן כושר עבודה' הרוחות התחילו לסעור. לקח זמן ליישב את המושגים ולהבהיר שאין קשר לפנסיה העתידית שלה. גם אחרי הסבר מקיף היא לא התרצתה. "אבל פקיד ביטוח לאומי אמר שלא יכולה גם פנסיה. זה יהרוס לי נכות". 'אוף', אני חושבת לעצמי. 'במקומה באמת הייתי מתייאשת מזמן'. "זה לא." עניתי בביטחון קצת תקיף. 'פנסיית אובדן כושר' מתנגשת רק עם 'תוספת תלויים של נכות', תוספת שאת ממילא לא מקבלת". לרגע חשבתי שהיא מפנימה, אבל אז היא שלפה את נשק יום הדין: "כל אחד אומר אותי משהו אחר. למי להאמין?", 'צודקת.' עניתי לעצמי בראש. 'הכאוס פה לגמרי מערער. ואיך אנשים אמורים לצלוח את צונאמי הבירוקרטיה הזה כשהראש שלהם תפוס בכימו של מחר?' "מסכימה איתך. זה באמת מבלבל" אמרתי בהשתתפות. אם לא הקילומטרז הארוך שלי בתחום הייתי הולכת לאיבוד יחד איתה. "אבל יש לי הרבה ניסיון. והכל מבוסס על מידע רשמי, אני יכולה לשלוח לך מקורות אם זה ירגיע אותך."

"טוב. יכול להיות. אז מה אני לעשות עכשיו?" זיהיתי מצוקה בקול שלה. ואולי עדיין אי אמון קל. וזה בסדר, מבינה. נתקדם בקצב שלה. "בואי תבדקי קודם באזור האישי של הביטוח הפנסיוני", הצעתי כצעד פרקטי ראשון. היא הסתבכה, ובהחלטה מהירה הצעתי לה שאכנס בעצמי. אחרי שיטוט די ארוך חשכו עיניי - הרכיב של 'אובדן כושר עבודה' התנוסס מולי ריק... המעסיק לא דאג להפריש, ואין מענה ביטוחי למשבר רפואי כמו שמחייב החוק.

אם יש משהו שמוציא ממני טיגריס נחוש זה בדיוק הרגע הזה. העוול הצורם. במוח הקודח שלי אני אישית כבר מול שופט שוטחת את הטענות, ולא אכפת לי אם הנתבע מחזיק מאחור סוללת עו"ד כרישים כמו שמשרד ממשלתי כנראה מחזיק. אבל ניערתי את עצמי מהר וחזרתי לכיסא במשרד ולאולגה שממתינה מעבר לקו. שיקפתי לה את המצב בעדינות. להפתעתי היא לא מאד הופתעה. כנראה מרמת הכאוס שהיא טובעת אפשר רק לעלות. "טוב, ככה זה. מדינה. לא חדש". אמרתי לה שמשפטית זה לא תקין, ואישית הייתי בודקת קייס לתביעה. "תודה יקירה אבל אני לא בראש שלי מלחמות עכשיו. רוצה רק שקט. עסוקה במלחמה בסרטן". אני והטיגריס נאלמנו דום. בפנים קרב קצר. פלוגה של לוחמים ששואגת 'צדק!', ומולם אישה מותשת מחוברת לאינפוזיה שרק רוצה לשרוד את היום.

"את לא בנויה לזה כרגע, אה? חזית אחת באמת מספיקה.." בלעתי את האכזבה. מבינה אותה כל כך... היא צריכה את הכסף, והוא מגיע לה ביושר, נכון, אבל לא פחות מזה הנפש צריכה כרגע מקסימום סטריליות מרעשי רקע .

אמרתי לה שאבדוק אם יש מה לעשות גם בלי הליך משפטי בפועל. לפעמים להרפות זו העשייה הכי מדוייקת לאותו רגע. כשהכל קצת ישקע אצלה (ואצלי) אחשוב איך לתווך שוב את הזכויות, בלי לשדר לחץ.

היא סיכמה שכרגע היא ממתינה להודעה ממני. "אני ממתינה לך. יש אותי הרבה זמן לצערי. חיה לי מכימו לכימו". חיבקתי אותה בלב ונפרדנו בחום.

----------------------

נעים להכיר: מה זה בעצם מת"מית?
פורמלית, מת"מית היא מנהלת תיקי משפחות בעמותת "יד תמר", המסייעת למשפחות חולי סרטן ובני משפחותיהם במצבי משבר.
מעשית, זהו תפקיד שמתחיל היכן שהבירוקרטיה והרפואה היבשה עוצרים. פוגשת משפחות ברגעי הכאוס הכי מטלטלים שלהן, ומנסה לעזור להן לארגן את השברים מחדש - ממיצוי זכויות ועד ליווי רגשי ותמיכה קהילתית.
המדור "מיומנה של מת"מית" נולד מתוך תיעוד המקרים שטיפלתי. בשלב מסוים, הנפש לא יכלה להכיל את ההצפה בתוך שורות נתונים יבשות, והתיעודים הפכו ליומן אישי שנוגע בתפר העדין שבין החיים, המוות ומה שביניהם.
(חשוב לציין: השמות והפרטים המזהים בכל הסיפורים שונו ושובשו עד בלי הכר, כדי לשמור על פרטיותן המלאה של המשפחות).