המחלקה האונקולוגית הייתה רק הרקע. הזירה האמיתית היא בבית שנשאר מאחור

"הילדים מוזנחים, זרוקים. מתגלגלים ממקום למקום. הכל מתפרק לי". זו הייתה שיחה מהטעונות שניהלתי. מהצד השני של הקו הייתה שרית, אישתו של עידן.
הנתונים היבשים היו מונחים לפניי על השולחן: עידן, רק בן 47, נשוי ואבא לחמישה, מתמודד עם סרטן ריאות. לו"ז טיפולים: כימותרפיה אינטנסיבית באיכילוב, ארבע פעמים בשבוע. הגיאוגרפיה: מגורים בצפון. שעתיים וחצי נסיעה לכל צד, במקרה הטוב.

שרית היא זו שצריכה להחזיק את כל האירוע הזה. היא המנוע, הנהגת והמלווה הצמודה. עידן, ככה היא מתארת, הוא שבר כלי אחרי כל טיפול.
אבל הטרגדיה האמתית לא קורית במחלקה האונקולוגית, היא קורית בבית שנשאר מאחור.

שרית מתארת את הכאוס: "הילדים זרוקים. מתגלגלים ממקום למקום. הם אצל חברים עד שעות מאוחרות, לא רואים אחד את השני ולא רואים בית. כל כך רע לי עם זה. לפעמים אני לוקחת אותם איתי, ומתחרטת על הרגע. רופאים לא מתייחסים ברצינות למטופל בליווי קייטנה. "כמה זה קשוח.." אמרתי לה, וניסיתי לזקק את בעיה - 'הסעה תעזור? הוא חייב ליווי גם בטיפול עצמו? זו חייבת להיות את?', 'הוא חייב ליווי צמוד, הוא בקושי מתפקד ואפילו עם הליכון מתקשה ללכת. אבל זו לא חייבת להיות אני. ניסיתי לחפש מתנדבים, תליתי מודעה ברחוב. היה מי שהסכים אבל לא באופן קבוע, וגם אז אני בלחץ שלא יבטל ברגע האחרון. זה לא באמת פיתרון". הבנתי מאד

"יש ממשפחה בתמונה?", זה לא עלה לבד ממנה, כנראה מורכב יותר. "המשפחה שלו גרה רחוק. ההורים שלי גרים פה אבל מבוגרים. ניסיתי פעם להשאיר אצלם את הילדים. כמות השיחות שקיבלתי מהם תוך כדי הוכיחה שצריך מענה אחר.

ובכלל, הילדים מוזנחים ממש. אפילו לקנות להם בגדי חורף אין לי זמן... ומי שלא מכיר את הסיפור חושב שאנחנו משפחת רווחה". 'הרווחה באמת יכולה לעזור' אני חושבת לעצמי בשקט, אבל מתמקדת במה שתפס אותי יותר - "הסביבה הקרובה שלך יודעת?" שאלתי בזהירות. "לא. מסתירה ככל האפשר. רחמים זה הדבר האחרון שחסר לי".

אני נאנחת כמו כל פעם מול הדפוס המוכר הזה. חומה של שתיקה שמגנה מרחמים, אבל הופכת לכלוב של בידוד הרסני. "חשיפה היא באמת לא דבר פשוט", החזרתי לה עם מיקוד קצת שונה, "ויחד עם זה הסתרה עולה בהמון אנרגיה. מבינה את הקושי מול רחמים, אין אנושי מזה. אבל המחיר כולל גם העדר אפשרות להעזר במעגלים שקרובים אליכם...", בחנתי את עוצמת הביצור.

"נכון. אבל רק לחשוב על זה שחבר של איתי בן ה10 עלול להטיח בו שאבא שלו חולה מאד ואולי הולך למות - הילד יתפרק לי. הם גם ככה שואלים כל הזמן אם אבא ימות... ואני עונה שכל אחד בעולם עלול למות כל רגע", היא שיתפה.

צביטה בבטן. ברור לי שהתיווך הזה לא מקל עליהם. ושהלביאה שבה מרוב צורך לגונן משאירה אותם בערפל שחור של אי וודאות, אבל אני מנועה מלומר, אני לא על משבצת טיפולית בתפקיד.
מה שנשאר לי זה רק לגייס את כל כישורי אמנות ה'שכנוע ללא שכנוע' שלי, ולכוון אותה לליווי רגשי. ומשם לחפש איש מקצוע עם זיקה להנחיית הורים.

מודה, אני פריקית של טיפול רגשי. בעיניי זה מענה קריטי גם בתוך הוריקן של בירוקרטיה ובתי חולים, זה התשתית. אבל מודעת מספיק להבין שלא כל מה שבייסיק עבורי מדבר לאחרים. ושמוטיבציה עצמית היא מפתח, בדיוק כמו שריצוי הוא מנעול. אז שאלתי שוב, להיות בטוחה - 'יכולה לדייק לי אם את באמת רוצה טיפול, או רק מוכנה אליו?', והיא הכריעה בנחרצות - 'רוצה וצריכה כמו חמצן'. השתכנעתי

שיתפה שוב כמה קשה. מעולם לא הייתה דיכאונית כמו שהפכה לאדם לא שמח בתקופה האחרונה (נמסתי מהדיוק ובחירת המילים החומלת). היא קצרה עם הילדים, חסרת סבלנות, והם משקפים לה את זה. "שבוע שעבר אמרתי להם בכעס שמי שלא יורד השנייה לאוטו יאלץ ללכת ברגל. אני לא מחכה. ונועה התעכבה ונסעתי. והמצפון נוגס בי ובדימוי האימהי שלי עוד יותר מאז".

סיפרתי לה שיש ערמות של אמהות שבעלן בריא והילדים רגילים והמצב סבבה שצורחות על הילד שאם הוא לא יורד הרגע לאוטו הוא הולך ברגל, וזה הכי נורמלי ותקין וקורה אצל כולם. ובטח במצב המוטרף שהיא בו... שלא תהיה קשה עם עצמה. היא הקשיבה בריכוז, מקווה שלפחות חלק מזה חלחל או יחלחל עם הזמן.

כשהגענו לחלק הפרקטי עלו הסתייגויות. "פרונטלי, זום או טלפון?", שאלתי בנוהל. "פרונטלי לא ישים בעומס שאני טובעת בו. אז טלפוני." היא הסבירה. "למה לא זום?" תהיתי בקול, והיא ענתה בכנות ממיסה "כי אני אתבייש"... זה באמת מביך, מבינה אותה ככ. חשבתי לעצמי שאולי נמצא מישהו שיסכים גם וגם, וכשתרגיש יותר בטוח יוכלו לעבור לזום, שהאופציה תישאר פתוחה.
"ובכלל, לאיפה אכניס את זה בלו"ז?" היא תהתה פתאום. "אני כל היום סביבו". חשבתי איתה. "נכון סיפרת שבשלישי הוא בטיפול נוסף של כמה שעות ותמיד ישן תוך כדי? אולי זה החלון שתוכלי לנצל?" היא באמת לא חשבה על זה.

סוכם שנבדוק לה ליווי רגשי ונעדכן בהמשך, ורגע לפני שנפרדנו היא זרקה לי "השיחה הזו עצמה הרגישה לי כמו טיפול :)"

לבי לא יכול להתרחב יותר ממה שמשפט כזה עושה לו. ואין מה שמחזיק אותי יותר בתפקיד משיחה שכך נחתמת.

אז מה זה בכלל מת"מית? פורמלית (אפשר לדלג, זה כבד): מנהלת תיקי משפחות בעמותת "יד תמר", התומכת במשפחות חולי סרטן ובמצבי משבר באמצעות הקהילה.

מעשית: אני פוגשת יום אחרי יום לבבות שנמצאים בכאוס מוחלט, ומנסה לעזור להם לארגן את השברים מחדש. והחיכוך הזה, של לב פועם עם קשת מטלטלת של סיפורי חיים, מוות והתפר ביניהם - יצר עם הזמן יומן עמוס דמעות, מאבקים וניצחון של הרוח.

זה התחיל כתיעוד שיחה ענייני ויבש - פרטים אישיים, אבחנה, טיפול, זכויות ומיפוי צרכים. לפי הספר. עד שהנפש התקשתה להכיל את העומס וההצפה בתוך כלא קפוא של שורות נתונים, והתיעוד הזה, שעבר כמובן ריטוש של פרטים מזהים - הפך ליומן, שמוגש לכם כאן כעדות לכאב, לתעצומות ולתקווה.