"אני רואה את החברות המורות שלי מבלות עם הילדים ואני נקרעת תחת העומס"

בכל שנה מחדש זה חוזר על עצמו, ועדיין מצליח להפתיע בכל פעם. חודשיים שלמים של חופש גדול בלי מסגרות לילדים, בזמן שהמשק ממשיך לפעול וההורים עובדים מחוץ לשעון. כל שנה מחדש יולי-אוגוסט הופכים לחודשים מתישים עבור כל מי שבחר להביא ילדים לעולם אך לא לעבוד במשרד החינוך, והכמיהה לראשון בספטמבר הפכה מבדיחה משעשעת למשימה הישרדותית. שוחחנו עם שלומית בוזנח בלאו, אם לשלושה, על אתגרי החופש הגדול.

בוזנח היא עצמאית שעובדת עם סטודנטים ומלווה אותם לאורך התואר. החודשים של החופש הגדול אלו גם הזמנים העמוסים ביותר של ההגשות והעבודות הסופיות, והיא מוצאת את עצמה מג'נגלת בין זומים לילדים. בעלה ציון עובד במשרה מלאה בהייטק. "בגלל שאני עצמאית יש לי סוג של גמישות בשעות", היא מסבירה, "בבוקר אני עם הילדים וכשציון חוזר בחמש-שש אני מתחילה את העבודה שלי, עד 11-12 בלילה".

"כשאני רואה על החלב את התאריך הראשון לתשיעי זה נותן לי אוויר"

למרות שזה לא החופש הגדול הראשון שלהם, קשה לשמור על סדר יום קבוע. בחלק מהימים מגיעה בייביסיטר לשמור על הילדים בזמן ששלומית עובדת בחדר, לפעמים יש עזרה מההורים או הדודים ולפעמים ציון יוצא בשש בבוקר כדי לחזור מוקדם ולאפשר לה לעבוד. "הנחמה שלנו זה שתכף ספטמבר", היא משמיעה את קולם של הורים רבים, "כשאני רואה על החלב את התאריך הראשון לתשיעי זה נותן לי אוויר".

"תמיד יש הפתעות", היא משיבה כשאני שואלת אם הם שומרים על סדר יום קבוע ותכנית מסודרת. "השנה למשל תכננו קייטנת המשך וזה נפל, אז שבועיים שבניתי עליהם לעבודה פשוט נעלמו. וגם בייביסיטריות שבניתי עליהן פתאום ביטלו, פתאום איחרו. אפילו היה יום שתכננו לקחת חופש, ואז פתאום אמרו לציון בעבודה שיש איזה קרייסיס והוא חייב לבוא, אז ביטלנו".

"אני לא מצליחה להיות לא פה ולא פה"

החלק שהכי מתסכל את בוזנח זאת התחושה שהיא לא מצליחה לתת את הכל בשום מקום. "אני לא מצליחה להיות לא פה ולא פה. אני לא מצליחה לתת את הכל לסטודנטים בשיא הריכוז כשהילדים מחוץ לחדר, וגם לא מצליחה להיות באמת עם הילדים עד הסוף".

יש ייסורי מצפון?

"כן, הרבה. גם כלפי בעלי. הוא עובד משרה מלאה וכל היום בפגישות, ואז הוא בא הביתה ובמקום לנוח רגע הוא ישר עם הילדים. המקלחות, ארוחות הערב, ההשכבות".

החופש שיכול היה להיות זמן משפחתי מגבש הופך עבור בני הזוג בוזנח למשימת הישרדות. שלומית, שלמדה בעבר הוראה והחליטה לנטוש את המקצוע, רואה את החברות המורות מבלות עם הילדים בנחת תוך שהיא נקרעת בין עבודה לאטרקציות. "יש לי לוח מחיק במשרד, כתבתי שם את כל המשימות שלי לכל שבוע, ואז כתבתי בגדול למעלה 'משימה עיקרית: פשוט לשרוד'. לשרוד את השבוע הזה, לשרוד את החופש. הקייטנות נגמרו ואנחנו פשוט צריכים איכשהו לשרוד את החודש הזה".

משפחת בוזנח צילום: פרטי

"ברור שיש מחשבות שזה היה יותר נוח אם הייתי מורה"

יש מחשבות כמו "חבל שלא נשארתי מורה"?

"ברור שיש מחשבות שזה היה יותר נוח אם הייתי מורה. בתור ילדה להורים מורים, החופש היה באמת חופש. כעצמאית אני תלויה בלקוחות שלי - אין לי יום מחלה, אין לי יום חופש. אם אני לא עובדת, אין לי משכורת".

בתוך כל הטירוף הזה, את מצליחה גם ליהנות מהזמן עם הילדים?

"כשאני עם הילדים אני נהנית. כשאנחנו בבריכה או באטרקציה ואני יודעת שבשעתיים־שלוש הקרובות אני לא עובדת, אז אני נטו איתם וזה כיף. אבל ביום־יום, כשיש טלפונים, הודעות ולו"זים, אני לא במאה אחוז איתם. הייתי רוצה לעזוב הכול, אבל אפילו בנופש המשפחתי אני אצטרך להיכנס לזום מדי פעם". בוזנח מוסיפה: "בגלל כל האילוצים האלה, אתה מרגיש שהילדים הם איזה נטל, וזה לא נכון. הם מהממים וכיף לי איתם. אבל המרמור הזה מחלחל. זה גם חלק מייסורי המצפון - שאני משדרת שזה עול, וזה אמור להיות הפוך".

בסיום השיחה אנחנו מדברות על הבעיה שצפה כל שנה מחדש, ועדיין לא נפתרת - איך הורים אמורים לשרוד חודשיים שלמים עם הילדים בלי מסגרות תוך ציפייה (וגם צורך כלכלי) שימשיכו לעבוד? "צריך שינוי בכל המשק", פוסקת בוזנח, "לא רק ההורים סובלים מהחופש הענק הזה, גם הילדים. מכבים להם את המוח לחודשיים, ואז חודש הסתגלות, ואז שוב חגים. עד שלא יבינו את זה זה יישאר אותו הדבר".