המשוררת סיון הר-שפי חושפת בראיון נוקב בפודקאסט "ניתוח לב פתוח" עם אמילי עמרוסי את השבר האישי העמוק שחוותה אחרי השבעה באוקטובר. כשעמרוסי שואלת אותה בסקרנות: "איך נראה רגע התחתית שלך?", הר-שפי משיבה בכאב חותך: "אני שוכבת במיטה, יש לידי ערימה של טישו אני בוכה מאוד, מתקשה לצאת מהמיטה ולעשות את מה שאני אמורה". היא מתארת תקופה של "חור שחור" וגלי חרדה שמשתקים את חייה, כשרק גיחות קצרות לחו"ל מצליחות לקלף ממנה מעט את המתח.
"את מרחמת על אכזרים?"
מתוך השבר הזה, היא מוצאת את עצמה נאבקת באלימות שזולגת אל סף ביתה בהתנחלות תקוע. היא משחזרת אירוע שבו נער צעיר חסם בגופו משאית של נהג פלסטיני חסר אונים, וסירב לפנות את הדרך גם כשהתחננה בפניו שלא יגרום לחילול השם. כשעמרוסי מעמתת אותה מול הביקורת מבית ושואלת אם היא מרחמת על אכזרים, הר-שפי לא מהססת ועונה: "טרור יש כמובן בשני הצדדים, אבל אין משילות. יש לי חמלה בוודאי על מי שלא חטא ולא פשע, ויש המון כאלה". היא מזהירה מאנרכיה שבה גם שמאלנים וחיילי צה"ל נתפסים כאויבים, ומספרת על המחיר שהיא משלמת כשספריה מושלכים מבתים בימין.
הסערה בחוץ מחלחלת גם לעולמה הפנימי כילידת המילה הכתובה. הר-שפי, שמנהלת עם בעלה המשורר את בית המדרש "זוהר חי", מספרת על משבר אמון עמוק שחוותה מול השפה העברית בעקבות המלחמה. המשבר הזה גורם לה לחפש אפיקי יצירה ויזואליים ומוזיקליים, שלדבריה פשוט הפיחו בה חיים חדשים ונתנו לה נחמה במקומות שבהם המילים הכתובות נכשלו.
את השקט שהיא כל כך זקוקה לו בתוך הכאוס הישראלי, היא מוצאת דווקא הרחק ממסכים וממוסדות הדת. מאז הקורונה, היא בוחרת להתפלל ולעשות מדיטציה לבדה על סלע מעל מצוקי ואדי תקוע. משם היא יוצאת בקריאה לחברה הישראלית כולה לצאת מתיבות התהודה, להכיר בכאב ובפחד של המחנה הנגדי, ולזכור שיש לנו אחריות מוסרית גם כלפי האוכלוסייה הערבית שחיה איתנו על אותה אדמה.