שעות לפני כניסת יום הזיכרון השלישי לטבח ה-7.10, כוכב "אהבה חדשה", דביר סולומון, שיתף בסדרת סטוריז בחשבון האינסטגרם שלו פרטים מתוך הקרבות בהם השתתף ביום הנורא, סיפר על חבריו שאיבד ועל הנס שקרה לו: "עברו 3 שנים ועד היום לא באמת דיברתי על מה עברתי שם אלא רק מה קורה לי היום בעקבות האירועים שם".
"באותו רגע הבנתי שזה משהו אחר"
"כל כך הרבה קברים לבקר בכל כך מעט זמן. תמיד יש לי את המחשבה הזאת למי ללכת כל שנה מחדש, זה מרגיש כאילו אני מתעדף חברים, אבל לא לכולם אני מספיק להגיע" כתב סולומון בכאב. "הם תמיד איתי בכל רגע ביום הזה, בין אם אני בקבר שלו או לא. בכל קבר אני פשוט עוצם את העיניים ומנסה לדבר איתם, להגיד להם שאומנם הם לא פה אבל הדרך שלך ממשיכה להתקיים עם הערכים שהם הצליחו ללמד אותי בכל יום שהיינו ביחד".
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
בסטוריז, דביר שיתף כי כמו חצי מדינה הוא קם מאזעקה, וחשב שמדובר בעוד סבב לחימה. רק לאחר שהאזעקות לא פסקו הוא פתח את הטלוויזיה והתחיל להבין מה קורה: "רואה טנדר עם מחבלי חמאס ו-RPG מסתובב בשדרות. באותו רגע הבנתי שזה משהו אחר. שאנחנו במלחמה"
לאחר שקיבל טלפונים ממספר חברים שביקשו עזרה, הוא החליט לרדת לדרום למרות שעדיין לא הוקפץ למילואים. "בדרך דרומה, ב-200 קמ"ש, אני מקבל טלפון מחבר מהימ"מ שמבשר לי שבר סיוון נהרג בהתקלות, ואיתו עוד כמה חברים. בר היה אחד האנשים הכי קרובים אליי ביחידה. מהגיבוש, לחדר בקורס, ועד להילחם יחד באותו צוות. תמיד הסתכלתי עליו בהערצה ושאפתי להיות לוחם ואדם כמוהו. באותו רגע בלעתי רוק, עצמתי עיניים, ראיתי את הפנים שלו וידעתי דבר אחד, להתאבל עליו אני אוכל רק כשנסיים הכול".
לחם במשך 20 שעות: "היום הכי נורא שחוויתי בחיים"
סולומון כתב כי אחד המקומות הראשונים שהוא הגיע אליהם היה צומת רעים, שם נחשף לזוועות ולכאוס שהתחולל שם. בשלב זה, הוא מציין, הם חברו למפקד היחידה שלו לשעבר, אלי גינסברג ז"ל: לא הכרתי את אלי אבל הוא הסכים לקבל אותי אליו, לחמנו ביחד שעות עד לרגע הנפילה שלו".
"בתוך קיבוץ בארי לחמתי קרוב ל-20 שעות רצופות" שיתף. "זה היה היום הכי נורא שחוויתי בחיים שלי! לא משנה כמה התכוננתי וכמה התאמנתי ביחידה לתרחישים דומים, שום דבר לא הכין אותי למה שנתקלתי בו באותו היום. לחלץ 5 ילדים שתקועים בקומה השניה ולא יודעים איפה ההורים שלהם וכל הבית נשרף ואם הם לא יקפצו אלינו הם ילכדו וימותו בבית. אותם ילדים שהאח הבכור הוא בן 15 ומחזיק נשק כדי להגן על אחים שלו הקטנים מפני מחבלים. לפתוח ממ"ד ולראות זוג מבוגרים שהבעל משותק על כיסא גלגלים והאישה אומרת: 'לא יכולתי לחלץ אותנו כי לא הצלחתי לסחוב את הכיסא גלגלים'".
הוא סיפר כי גם אחיו הגדול השתתף בקרבות, והוא זה ששלח כוח שחילץ אותו מהיתקלות עם מחבלים, "בלעדיו לא הייתי פה היום". הוא סיפר כי בפעם הראשונה לאחר 3 ימים של בקושי שינה הוא נתן לעצמו להתאבל על כל חבריו שנהרגו: "ישבתי עם עצמי בצד וניסיתי להעלות את כל הזכרונות הכי מתוקים עם כל אחד מהם, גם אם זה היה אפילו זיכרון קטן וקצר. כל אחד מהם השפיע עלי בצורה שונה, בדרך שהוא פעל, במה שהוא האמין ובערכים שהוא הביא איתו. אין יום שאני לא מודה לאלוהים שפגשתי את כל האנשים האלה ואין יום שאני לא מנסה להשתפר בתור בן אדם בזכותם"