"כשאני קורא בתורה על משכב זכר זה שורף. אבל בגלל משהו אחד אני אוותר על הכל?"

שתי דקות אחרי שאני נכנסת לדירתו הקטנה של שחר טבוך, אני כבר מוצאת את עצמי רוכנת לצידו על השולחן ומדליקה נרות לזכרה של רחל אמנו. "אני מאוד מחובר אליה", הוא מסביר לי אחרי שבירך ארוכות והתפלל להצלחה ופרנסה ועוד הרבה דברים שלא הצלחתי לקלוט, "בכיתי על הקבר שלה והתפללתי לזיווג, ואז הכרתי את אמיר". רגע אחר כך הוא כבר מספר לי על התכניות שלו להגיע לקבר הערב, ומזמין אותי לבקש בעצמי בקשות.

בהתחלה אני בטוחה שזאת פארודיה. כל תשובה של טבוך לשאלה שלי מלווה בדבר תורה קצר, עם ציטוטים מתוך התלמוד או התנ"ך, והרבה אמירות כמו "בעזרת השם" ו"בזכות הבורא". אבל אחרי שעה וחצי שלנו יחד בסלון הביתי אני כבר נאלצת להפנים: שחר טבוך דוס. אם תרצו ואם לא. "הגדרות זה מסובך", הוא נאנח כשאני מבקשת ממנו להכניס את עצמו למשבצת. "אחד מגדיר אותי בעל תשובה, אחד מגדיר אותי מסורתי, אחד מגדיר אותי דתי ואחר יגדיר אותי 'הורס את העם'. אני לא יודע איך להגדיר את עצמי".

למה אתה לא הולך עם כיפה?

"אני עם כיסוי, לרוב עם בנדנה. חצי מהזמן אני כן עם כיפה". את הבחירה בבנדנה הוא מסביר כך: "לי בירן, המנהל האמנותי שלי, אמר לי פעם - אתה צריך ליצור דמות שאנשים ידעו להתחפש אליה. כשאת חושבת על נטע ברזילי, את יודעת איך להתחפש אליה בפורים".

אז שחר זה דמות?

"כולם דמויות בעולם. מלתחה משקפת את מה שאתה רוצה לשדר לעולם. אני בחרתי ללכת בבגדים האלה כי זה נותן את הקונסטרס בעיניי בין העולם הדתי שאני חי בו לעולם הפופי שאני נמצא בו כרגע".

"כשאתה בלחץ אתה בורח ליהדות שלך"

זהו בדיוק הקו שבו טבוך צועד בו. בין הנאדי באדי לתפילת מנחה בבית הכנסת. את הקב"ה הוא גילה, כמו בסרטים הכי טובים, הרחק מארץ הקודש. "לפני שש שנים הייתי עם חברה בטיול בפולין, והיא הלכה לספא ושכחה להביא לי את המפתחות לחדר. מצאתי את עצמי לבד ברחוב בפולין בתשע בערב, חרדה. חשבתי מה לעשות ואז החלטתי ללכת לבית הכנסת הגדול. בסוף, כשאתה בלחץ אתה בורח ליהדות שלך. ישבתי שם בבית הכנסת והתחברתי, הרגשתי קרבה שחיכיתי לה. הייתי כמה לזה".

כמו בסרטים.

"ממש כמו בסרטים. אבל גם לא. כי כשחזרתי לא קרה כלום, זה לא היה הוקוס פוקוס ופתאום הפכתי לחרדי. לאט לאט ה' הפגיש אותי עם עוד דברים. פתאום השתתפתי בהצגה דתית, ואז הכרתי את אביב אלוש בשעת נעילה. היו הרבה מקרים", הוא אומר, ומיד מתקן את עצמו: "אין מקרה, יש ה' רקם".

שחר טבוך צילום: מקס פבזנר, canva, חדשות כיפה

על החזרה בתשובה הוא אומר: "אף פעם לא הבנתי למה אומרים 'לחזור' בתשובה. אבל אז הבנתי שזה באמת לחזור, הגוף שלך מרגיש שהוא חוזר. אין בית ספר לאיך לחזור בתשובה. עד היום אני לא מתפלל כמו אנשים אחרים, אני רוקד כשאני מתפלל". הוא קם להדגים לי, ואז ממשיך: "אני עכשיו לומד גמרא שהילדים של הרב שלי לומדים בכיתה ב'. זה דווקא נותן לי צניעות. אולי אתה מצליח במוזיקה, אולי זכית בפרס מסוים, אבל בסוף - בוא תירגע".

"יש הרבה עומק ב'נאדי באדי'. אני בחיים לא אצור שיר שאין בו עומק"

"הפרס המסוים" ששחר זכה בו, ממש לאחרונה, הוא פרס אקו"ם "הישג השנה" לשירו המשותף עם חברתו הטובה אגם בוחבוט - "נאדי באדי". כשאני שואלת אותו איך מגיעים ליצירה כזאת, עם שורות מופת כמו "ביום אסתר בלילה ושתי/אתה מקנא במה שאני ירשתי", הוא מתאר לי את התהליך. "אני רק חלק קטן מהצוות. יש את חן אהרוני, איתי פורטוגלי, לי בירן, ועוד הרבה אנשים מדהימים. יושבים בחדר, שומעים מוזיקה שאוהבים וזורקים מלא רעיונות. ואז זורקים מלודיות ואומרים 'אוקיי, זה יפה', 'את זה תשאיר' וממשיכים הלאה. כל אחד מפרה את השני".

אני מנסה, בעדינות, לשאול את שחר על הפער שבין דמותו הדתית העוסקת בערכים ומשמעות החיים, לבין שחר הפופי ששר על גוף חצוף ובחורות עם גוונים. "אנחנו מסתירים עומק מאחורי השירים האלה", הוא טוען. "קל להתבלבל. 'סופרסטאר', לדוגמה, נכתב בצורה הכי עמוקה שיש על זה שהבנתי שאמיר יהיה בעלי. גם נאדי באדי הוא שיר שמדבר על חברות עמוקה. וזה גם מאוד פמיניסטי - מי ימלל גיבורות ישראל. אני בחיים לא אצור שיר שאין בו עומק או משהו חשוב להגיד".

בגיל 26, טבוך כבר מנפנף בטבעת אירוסין מנצנצת עם מגן דוד. פעם הגיל הזה היה נחשב מוקדם לחתונה בעולמות הבידור והפופ, היום הוא כבר בין האחרונים בחבורה. "נהייתה סאגה של מתחתנים מוקדם", הוא מודה, "מצד אחד, זה מרגש שאנשים מצאו את הזיווג שלהם. מצד שני, זה ממש מלחיץ". אבל מבקש להבהיר: "זה לא טרנד, זה פשוט מה שמוצג לנו. לקים (אור אזולאי) ונועה (קירל) הייתה זכות למצוא את הזיווג והנשמה התאומה שלהן בגיל צעיר. כל אחד חווה את זה בגיל אחר. אמיר הוא בן הזוג הרציני הראשון שלי. שנים רציתי להיות נאהב, לא הייתה לי בעיה להתחיל עם אנשים".

גם עכשיו, כשאתה "שחר טבוך"?

"מי אני בכלל?".

די נו.

"די את. זה לא מעניין. גם אם הוא יודע מי אני וגם אם לא, אז מה?".

צריך להוריד מהאגו.

"מי שיש לו אגו בעולם לא מתקדם בעולם".

"בסוף הכל מהשם", הוא פוצח בדבר תורה נוסף, "אי אפשר רק לבקש, צריך לעשות השתדלות. אני התפללתי המון, לקחתי על עצמי הרבה קבלות. גם דברים אישיים וגם לשון הרע, תפילות מסוימות".

הצעת הנישואין בכותל: "זה נראה לאנשים חריג, אבל אין שם איסור באמת"

ההשתדלות הזאת, לדבריו, הביאה לחייו את בן זוגו אמיר אהרון המבוגר ממנו ממנו בשבע שנים. לפני שנים הוא פגש אותו באולפן והתאהב ממבט ראשון אך אהרון היה תפוס, ולפני כשנה וחצי הכירו מחדש דרך החבר המשותף מיכאל בן דוד. בספטמבר האחרון הם התארסו והצעת הנישואין שהתרחשה בכותל המערבי גררה אחריה הרבה תגובות שליליות. כשאני שואלת אותו אם זה ביאס אותו, הוא עונה לי במשל: "רב מאוד חכם אמר לי שזה כמו שפעם היה מוזר לאנשים לאכול שניצל טבעול עם שמנת, כי זה נראה כמו בשר עם חלב. זה נראה לאנשים חריג, אבל אין שם איסור באמת. היום אנשים כבר אוכלים את זה, אז אני מקווה שעוד כמה שנים זה יעזור לאנשים שיוכלו להגשים את האהבה שלהם".

שחר טבוך ובן הזוג אמיר אהרון. "הוא הרבנית שלי" צילום: אוסף פרטי

אמיר דתי? מאמין?

"הוא לא דתי. הוא באהבה לרוחניות ולעולם הזה, והוא כן מאמין, אבל הוא לא דתי על פי ההגדרה. זה לא משנה לי, כי הוא לא נולד להיות כמוני. הוא צריך להשלים אותי".

אבל אתה בטח רוצה להקים בית דתי.

"אמיר הוא הרבנית שלי. הוא מסדר את הכל, הוא דואג לשולחן שבת, אני מגיע מבית הכנסת והכל מסודר. הבית שאנחנו נקים יהיה בית של אושר. האלמנטים הדתיים יהיו שם. נכון, הוא רוצה לקחת את הילדים לים בשבת ואני שומר שבת. מה עושים?".

אתם מדברים על זה?

"ברור. קודם כל הבנו שיהיה בסדר. זה עניין של המון התפשרות. בסוף אני בעל תשובה ואני רוצה שגם לילדים שלי תהיה אפשרות לבחור באמונה בקדוש ברוך הוא".

היית רוצה לשלוח אותם לבית ספר דתי?

הוא מתמוגג מהשאלה שלי. "אנחנו גייז", הוא מזכיר לי, "אם אני אשלח את הילדים שלי לבית ספר דתי, ויש להם שני הורים גייז, זה לא הדבר הכי אידיאלי".

"רב אחד אמר לי: כל רב שיחתן אותך - ישללו לו את הרשיון"

כשאני שואלת אותו איך תראה החתונה שלהם, זה מרגיש כאילו נגעתי בנקודה רגישה. "אני לא יודע", הוא מודה. "זה מורכב. אני מרגיש שכל כך הרבה חברות שלי מתחתנות עכשיו, אבל אני לא יכול להתייעץ איתן. הן לא יבינו אותי. אני לא יודע איך להתחתן". הוא מסביר: "אני חי לפי זרם אורתודוקסי. אני לא יכול לעשות את הטקס הזה כמו שהוא, צריך להבין איך עושים את זה. רב אחד שישב איתי אמר לי 'כל רב שיחתן אותך - ישללו לו את הרשיון'".

שחר טבוך צילום: מקס פבזנר, canva, חדשות כיפה

את המורכבות הזאת טבוך חי יום יום. דתי, הומו, זמר פופ. אני שואלת אותו איך הוא מרגיש כשהוא קורא בתורה על משכב זכר. "זה שורף, ברור", הוא גלוי בפניי, "אבל אני בטוח שלכל אחד יש דברים שהוא קורא בתורה וזה לא מתיישב לו. מה, בגלל שמשהו אחד שרף לי אני אוותר על הכל? אם הקדוש ברוך הוא רחום וחנון איתי, איך אני לא אהיה רחום וחנון איתו? כנראה שזה משהו שאני לא יכול לקחת על עצמי".

תשמע, שחר, אני דתייה ואני מרגישה שאתה רב לידי.

"אני אגיד לך מה ההבדל - שאת דתייה מבית. את נושמת וחיה את זה. אני תמיד אצטרך להוכיח".

אתה מרגיש את זה?

"כן. כשאני הולך, אני חייב לזכות את השם של ה'. בורא עולם נתן לי את הפלטפורמה הזאת כדי לעשות את זה".

בסוף השירים שלך לא מחזקים רוחנית.

"אז אדרבה. זאת השיטה שבורא עולם אמר לי - אתה תעשה שירים על מה שבא לך, פאן וזה, ובמקביל כשאתה מדבר, תדבר גם על היהדות שלך".

"אם היהדות היא טרנד, אז תנצלו את זה כמה שאפשר"

למרות ששחר עושה הכל כדי להוכיח אחרת, יש כאלה שעדיין בטוחים שמדובר בגימיק. הריקודים עם ציצית בפריים טיים ופליטת פה על שמירת נגיעה מגברים ("שאלו אם אני שומר נגיעה מנשים ואמרתי שאם כבר אני צריך לשמור מגברים. זה היה בצחוק") מצליחים לבלבל בדור שבו כולן ילדות של אמונה והטרנד הכי חזק הוא להניח תפילין בסטורי. "אבל איזה יופי!", הוא אומר לי. "אם זה טרנד, תנצלו את זה כמה שאפשר. גם אם יש כאלה שעושים את זה כי זה מה שמצליח, הם מזכים אנשים אחרים".

שחר, אתה רע לפעמים?

"ברור. אני מאחר לכל מקום ושוכח להגיד".