אשת התקשורת האהובה, צופית גרנט, כותבת בצורה חשופה על האתגרים שהביא איתו העשור החולף. עתה, כשהיא מחליפה קידומת, היא כותבת: "הנה זה בא. אני כבר לא בת חמישים פלוס. מהיום אפשר להודות על שישים שנות חיים מאחוריי. בכתובים מגדירים את גיל שישים כ'גיל זקנה' - מונח שעשוי להישמע מעט נוקשה, אבל אני לא נעלבת".
" זוהי תקופה שבה הגוף מדבר"
"להפך", היא כותבת, "אני מקבלת אותו בברכה. זקני עמנו תמיד היו בעיניי מקור להשראה, ועצותיהם לעיתים הן ממש מתנה יקרת ערך, נר לדרך". על הגיל שלה היא כותבת: "כשאני מספרת שאני תיכף בת שישים, יש מי שמגיבים בקלות דעת ואומרים: 'שטויות, זה רק מספר', אבל העשור הזה, בין חמישים לשישים, חשף בפניי פנים שלא הכרתי. זוהי תקופה שבה הגוף מדבר, לעיתים בלחישות ולעיתים בצעקות, ומבקש הקשבה אמיתית".
"בעשור הזה, החלו סממני גיל המעבר להכות בי – גלי חום, עייפות שלא הכרתי, כבדות ברגליים ואפילו נפילות חוזרות. כל אלה, ליוו אותי עד לנקודת השיא לפני כשנה, כאשר הגעתי לבית החולים ויצאתי ממנו אחרי צנתור, עם בשורה חדשה לחיי".
"הכניסו לי סטנטים, והורו לי ליטול כדורים לכולסטרול, ללחץ דם"
גרנט משתפת בחוויותיה לאחר שחלתה בטרשת עורקים: "הכניסו לי סטנטים, והורו לי ליטול כדורים לכולסטרול, ללחץ דם, לדילול הדם, ועוד". היא מסכמת וכותבת: "אולי זו תבונת הגיל – הידיעה שאין דרך נכונה יותר מללכת עם הגוף שלנו, להקשיב לו באמת, לאפשר לו להתאזן, להבריא, ולהעניק לנו את חירותו המלאה".