הייתה תקופה קצרצרה שהתבוננתי בתקשורת מבחוץ ובחיוך ציני הקלדתי את הגיגיי על מעלליה, עלילותיה ולא פעם על עליבותה הרבה. היה זה קל וכיפי בצורה יוצאת דופן. עין חדה יכולה לזהות בקלות את הסדקים, השקרים, האינטרסים והספינים שמציפים את העולם המשתנה הזה. ובכל זאת, היום כשאני בתוך הקלחת הרועשת הזו אני מבין שהסיפור הרבה יותר מורכב.
עיתונאים הם אנשים רודפים ונרדפים. הם במרדף בלתי פוסק אחר האייטם המפוצץ שירעיש את המדינה, יביא למתחרה שלך את הסעיף ולעורך שלו את הקריזה. מצד שני, התחרות הבלתי פוסקת עם כל העולם ואשתו, גורמת לעיתונאי הקטן שלנו לחיות כחתול הפוחד להיתפס בשיני העורך אשר לא יהסס לנגוס בישבנו אם יפספס את הידיעה המרעישה.
הריצה עם הקלשון ביד במטרה לנעוץ בסקופ לפני כולם והמבט הבהול לאחור ולצדדים גורמים ללא מעט עיוותים קשים במקצוע. התחרות משחיתה. כלומר, התחרות בתנאים המגבילים של לוחות הזמנים הלחוצים עד דק, מכריחים את העיתונאים להביא חדשות מהירות, נוצצות עדיף עם כותרות קצרות וקולעות והכי טוב שבר רפאלי תהיה תקועה איפשהו בתוך השלוש מאות מילים עם תמונה בצד (אחרי הכול העורכים רוצים שיקראו את הסיפור שלו). אז השטחיות חוגגת וחוסר הדיוק מפעפע כארס, אפילו בכלי התקשורת המתיימרים לדבוק בסלוגנים של אנשים חושבים עם משקפיים על הפנים, עם כיפה או בלי.
ועוד לא דברנו על ליבת העיתונות שהולכת ונשחקת: כתבות התחקיר. אותן כתבות עומק שחושפות לציבור את העולם שמנסים להסתיר מעיניו. התחקיר דורש זמן, משאבים,טיפוח מקורות וזמן כבר אמרנו? פלא שעורכים מעדיפים לסגור עניין עם בר, דודו אהרון ותורג'י הקטן...? ואל יתהללו עיתונאי המגזר כמפתח שרצים לשו"תים של הרבנים הבכירים ופולים מתוכם שאלות כמו "האם מותר להוריד לערבים את האוזניים בשבת?" ומפרסמים את התשובות באותיות קידוש לבנה. יענו סקופ. ובכלל לא צייצנו על העיתונות החרדית- עולם ומלואו של נונסנס עם דרמות מסמרות שיער כמו אותו אדמו"ר שנתקע במעלית, סיבה מספיק מוצדקת לזנק לניוז הראשי באתר עם הכותרת: "דרמה: הרבי נתקע במעלית". כולם, אבל כולם, נופלים במרוץ אחר האייטם הבא.
אז למה בכל זאת להיות עיתונאי בעצם? בינינו, המשכורת לא משהו, נכון? רוב הזמן חיים עם הלשון בחוץ, עורך מדור ב-Ynet למשל מדבר עם פקודיו הרבה יותר מאשר עם אשתו, לילדיו הוא שולח לילה טוב במסרונים. לעיתונאים אין זמן לנשום אין להם לילה ולא יום. הם אוכלים צהריים בפיתה, רצים בכביש לפני כולם והפלאפון והביפר כבר מזמן הפכו להיות בשר מבשרם. אז מה באמת אנחנו מחפשים שם?
תרשו לי, באווירת יום הכיפורים- וידוי מהלב. אצל רובנו הכבוד והאגו משחקים תפקיד חשוב מאוד. העיתונאי משתכשך עם אנשים חשובים, הוא כותב עליהם, משחרר את דעותיו לחופשי ואם הוא באמת יודע לעשות את העבודה אז הוא גם מייצר טוקבקים ופולו-אפים. הוא מדבר עם פוליטיקאים והם מחייכים אליו בנימוס ולפעמים מגדפים אותו וגם זה עושה לו טוב. יח"צנים מחניפים לו, מזמינים אותו להשקות ומלטפים אותו ברכות כמו היה פו הדוב מדושן אחרי כתבה אוהדת על הלקוח. עיתונאים אוהבים שמדברים על הכתבות שלהם. ומצד שני, עם יד על הלב, ההשפעה, החיוביות והחשיבות שיש במקצוע הזה לא יסולאו מפז. עיתונאי יכול להעלות לסדר היום סוגיות חברתיות ופוליטיות משמעותיות. כתבה טובה יכולה לשנע מהלכים במערכות ביורוקרטיות. אפשר לעזור לאנשים. לתקשורת יש כוח להטיב וזה עיקר תפקידה. כן, לעזאזל, אפשר לתקן עולם. אך כל זאת ועוד בתנאי שעד שהתיקון הגדול יתממש, כתבנו לא יחטוף התקף לב/חרדה/אולקוס בדרך אל הסקופ הרועש.
עוד בפרוייקט