הזמנה לבכי

אומרים שקרבה למוות דוחפת את האדם למעשי יצירה. אולי ראשיתה של התפיסה הזו בתקופה הרומנטית, בה זוהתה האמנות עם המוות, עם המיסטי, עם העולם שמעבר, אליו נכספת הנפש. ייתכן גם כי ההכרה בדבר זמניות וסופיות החיים דוחפת את האדם לנסות ולהשאיר אחריו משהו רוחני, על זמני, נצחי במידה ופורט על הנימים ההיסטוריים הנכונים.

הפיגוע הנורא שהשתולל בספריית ישיבת "מרכז הרב" בליל ראש חודש אדר השאיר שמונה חורים שחורים בלב ישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ). אין בית בישראל שלא חווה את הזעזוע ואת הכאב של אותו לילה קשה. כשבעה חודשים אחר כך יוצא לאור הדיסק הראשון של ניגוני הישיבה, בשירת ראש הישיבה הרב ירחמיאל ויס ותלמידים, ובהפקת הרב אלישיב ברלין, ר"מ בישיבה.

הדיסק "וכל מאמינים", כולל ניגוני ימים נוראים המושרים בישיבת ירושלים לצעירים בראש השנה וביום הכיפורים. קולו של העובר לפני התיבה, הרב ויס, מושך מתפללים רבים בכל שנה, וידוע כי אחד הזיכרונות המשמעותיים ביותר הנחקקים בלב בוגרי הישיבה הוא התפילות והניגונים בקולו הצלול והחודר של ראש הישיבה. בשלו הם מוצאים את עצמם חוזרים פעם אחר פעם לתפילות ראש השנה וכיפור בישיבה. החיבור שמתרחש בהאזנה לניגוני הימים הנוראים, "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון", לבין "מאורעות השנה שחלפה... רצח שמונת הקדושים בליל ר"ח אדר בספריית ישיבת מרכז הרב", כפי שנאמר בחוברת המצורפת לדיסק, הוא בלתי נמנע. מצמרר במיוחד, לטעמי, הוא השיר "חמול" שמקבל משמעות נוספת, תהומית, בהקשר של הישיבה לצעירים.

הדיסק כולל כעשר רצועות, מעובדות על ידי "צוות היגוי מוסיקלי": ערן קליין (הקלידן של אודי דוידי, שעיבד גם את "השביל המיוחד שלי" של מרדכי בוימל), אביחי פז גרינוולד (מלהקת "קומי אורי"), דביר זוננפלד והרב אלישיב ברלין (בנו של מוסא ברלין). בין דפי החוברת, בהם אני מדפדף ביד רועדת מעט (למדתי בישיבה לצעירים) ניתן לזהות את הדקל המפורסם שהיה לסמל הישיבה, את "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", החקוק מעל ארון הקודש, ואת מבע פניהם, שלעולם אינו משתנה, של תלמידי הישיבה.

נדמה כי בדיסק נעשה ניסיון מאומץ לשמור על הטעם המקורי של הניגונים כך שיזכירו את המתרחש בין כתלי הישיבה בימים הנוראים, ועם זאת להעניק להם עטיפה מוסיקלית עדכנית. ברוב השירים זה עובד, אם כי לעיתים השמירה על הפורמט האחיד של בחורי ישיבה שרים ומעליהם קולו של הרב ויס לעיתים מוגזמת, ומכניסה את המוסיקה לז'אנר ה"פרחים". אבל בסך הכול מדובר בדיסק עשוי טוב, מרגש, ונוגע במקומות הנכונים.

הערה לסיום: ביקורת אמיתית דורשת התרחקות רגשית ממושא הביקורת וניסיון לראייתו באופן "אובייקטיבי". ההקשר שבו נוצר הדיסק הזה לא מאפשר להתרחק מספיק. הדמעות הפנימיות רבות מדי.