בצעירותנו נהגנו להוסיף אשמות כהנה וכהנה על פי הא"ב, שבתי וביקשתי לשחזר זאת, ואופס עצרתי בא. א זה אונס, א זו אטימות, א זו אדישות, א זה אנחנו.
בשם האונס, באנו לידי אטימות וחטאנו באדישות.
יצר הרע מגולגל כולו במילה הזו, אנוס. אמרנו לעצמנו שאנו חייבים, שאין ברירה, שכך כתוב, שזה החוק, שזה הגורל, שזו ההלכה, שזו המסגרת. זו הייתה גישתו המוטעית של רבי שאונס חוקי הטבע אטמו אותו מלשמוע את בכיו של העגל, חסמו את רחמיו ועל כך נענש:
מעשה בעגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה, הלך תלה ראשו בכנף רבי והיה בוכה. אמר לו: לֵך! לכך נוצרת. אמרו: הואיל ואינו מרחם - יבואו עליו ייסורים.
כהורים, אנסנו עצמנו לקולות שגורים שאטמו אזנינו מלשמוע את קול ילדנו, שנדרש להקשיב לנו הגדולים כל היום, הן בכתה הן בבית. אמרנו כי אנוסים אנו לשלחו לבית הספר, גם כאשר ידענו כמה נזק וצער יש בבית הכלא הזה דמתקרי בית ספר. (הראי"ה קוק במכתב לבנו)
כמורים, נכנענו לאונס המערכת, לצורך להספיק את חומר הלימודים, והפכנו אטומים לרחשי לבם של תלמידנו ותלמידותינו המצויים בעין הסערה, בטלטלות ההתבגרות, במפגש הטעון בין עולמות מתנגשים במערבולות מורכבות של התלבטויות ומצוקות קיומיות.
כאזרחים ואזרחיות אטמנו אוזננו לזעקת העניים והמופלים לרעה. לצעקתן המושתקת של נשים מוכות, לעוולות שנעשות בכל יום במערכות הממסד, וכאנשים דתיים בגדנו בחובתנו, לזעוק על מה שקורה בין כתלי בתי הדין. בשם אונסה של חומרת הלכה, אותו רצון להימנע מספק ספיקא של גט מעושה, אטמנו לבנו לייאושן של מסורבות הגט, לעליבותן של המתגיירות והמתגיירים, לפגיעה הקשה בכבודם כשקמו עליהם לשלול מהם את יהדותם/ן.
על חטא שחטאנו באדישות -אנוסים למרוץ היומיומי, הפכנו אדישים. הרוגי התאונות הפכו לסטטיסטיקה שבועית. נשים נרצחות - רחקו מאיתנו אלפי מילין, גם כאשר הן מעירנו, ילדים וילדות אומללים ומוכים - הם לא עניינינו, אנחנו לא מתערבים, תירצנו זאת כי אנוסים אנו לנהוג בנימוס, בריחוק לשמור גבולות ולא להתערב.
אמרנו לעצמנו שאונס הזמן לא נותן לנו לצאת לכיכרות. וכך אפשרנו לשחיתות להתפשט סביבנו להשתלט ללא מפריע, צקצקנו בלשוננו מול המרקע במקום לזעוק בחוצות העיר. נותרנו אדישים ולא לקחנו אחריות לסובבנו.
ד"ר חנה קהת מייסדת תנועת קולך
החל מראש השנה ועד ליום הכיפורים, נפרסם מידי יום מאמר של איש ציבור המבקש להתוודות ולהוסיף חטא נוסף לרשימת החטאים הקולקטיבית שלנו.