רעיון אכילת המצה: מהרמב"ם ועד הקבלה

רגע לפני שאנחנו נפרדים מהלחם ומתרגלים למצה הקשה והיבשה, מנסה הרב רן שריד, בספרו החדש, להסביר לנו מה באמת עומד מאחוריה. הפרק הראשון, לגולשי כיפה

חדשות כיפה הרב רן שריד 18/03/13 20:35 ז בניסן התשעג

רעיון אכילת המצה: מהרמב"ם ועד הקבלה
RonAlmog-cc-by, צילום: RonAlmog-cc-by

העמדה המוסרית היהודית הבסיסית לוקחת את רעיון אכילת המצה ואיסור החמץ כבנין אב לכל נושא האכילה. המוסר היהודי הבסיסי גורס שיש לראות את נושא האכילה כצורך חיוני ולא כדבר שיש להרחיב את העיסוק בו. מהירות האפייה של מצה ואיסור ההתפחה של העיסה מלמדים אותנו שאין להשקיע באוכל זמן ומחשבה יתרה באוכל. כל תרבות הקשורה למטבח הרי היא בבחינת מותרות המסיחים דעת מהעיקר הרוחני בחיים: לימוד התורה וקיום המצוות. צדיקים רבים היו ממעטים באכילה ואחרים היו מרבים בצומות. העיקר באכילה היא השובע ולא העונג: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". מתיקות חומרית יתירה סופה החמצה, מרירות ומפח נפש.

הרמב"ם, האכילה והבריאות

הרמב"ם כרופא וכאיש רוח רואה באכילה משהו נעלה מעט יותר מהתפיסה הבסיסית של המוסר. הוא לא רואה באכילה רק הכרח אלא חלק מתפיסה כוללת של דרך חיים בריאה. אדם העובד את השם צריך לכבד את גופו ולראות בגופו מתנה יקרה שנתן לו השם כדי לחיות טוב. האכילה היא בשרות הבריאות. אוכלים את הבריא והטעים טפל לתהליך האכילה. הרמב"ם מתבטא בחריפות: כל האוכל מתוך להיטות אחר הערב לחיך מבלי לשים לב לעניין הבריאות - גרוע הוא מן החמוֹר אשר אוכל לפי הצורך לקיומו בלבד. הנאה מן האוכל חשובה כאשר יש בה מימד של הרחבת הדעת, בבחינת: "נפש בריאה בגוף בריא".

האכילה כבנין המידות

ישנה תפיסה רוחנית יותר גבוהה האומרת שאמנם הנאת המאכל היא הנאה חומרית, אך ניתן למנף אותה לחוויית התקשרות לאלוקים. כיצד? אם אדם בשעת האוכל מצליח להתאפק ולאכול במתינות, יוצא שבמבחן המידות - האוכל חישל אותו לקנות מידה רוחנית של גבורה, איפוק והחלשת התאווה. אמירת ברכה לפני ואחרי האכילה יש בה מן הרווח הזה: היא בולמת את ההתנפלות הטבעית על האוכל ואת קהות החושים הבאה בעקבותיו.

באמירת הברכה יש יכולת ללכת צעד נוסף קדימה ולראות בהנאה שבאוכל זיהוי קשר עקיף לתנועה רוחנית. העובדה שתהליך האכילה מלווה בהנאה מצביעה על יחס של אהבה ודאגה של הבורא כלפי בריותיו. כשאנו אומרים בברכת המזון: "הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" אנו מעידים שהצלחנו לזהות בתהליך האכילה תוצר רוחני נלווה. אמנם פעולת האכילה חומרית היא, אך עצם העובדה שהעניק לנו ה' את המזון בצורה מהנה ונחמדה יש בה המשך ישיר של מידת "וְרַב חֶסֶד" שהיא מידה קדושה מאוד, אחת משלוש עשרה מידותיו של הבורא המתוארות בתורה.

הקבלה וקדושת האכילה

חכמת הקבלה לא מסתפקת בתשובות אלו. בבסיס התשובות הללו אין פתרון למצוקה הבסיסית: התלות המחפירה לכאורה של הרוח בחומר. היחס המורכב לאכילה לכל מחפש רוחניות נובע קודם-כול מהעובדה שאוכל חומרי מקיים את האדם. נשמת האדם לא יכולה לשרוד ללא האוכל החומרי. נשאלת השאלה: אם עיקר האדם הוא הנשמה והחלק הרוחני שבו איך ייתכן להסביר שהיא תלויה בחומר? יש כופרים שרצו להוכיח מכך שגם נפש האדם חומרית היא. כמו שבחיים הנפש הייתה תלויה באכילת הגוף כך ברגע המוות הנפש נגמרת יחד עם הגוף. אנו המאמינים בנצחיות הנשמה נדרשים להתייחס לתלות המביכה של הנשמה באכילה. גם תחושת התאווה החזקה שמשפילה את הוד האדם נצרכת לפיתרון.

הקבלה, שהיא חכמת פנימיות התורה, באה והופכת את כל הדיון. הקבלה מגלה לנו את סוד האכילה. מזווית הראייה האלוקית אין האכילה פעולה חומרית כלל ועיקר. דווקא ההזדקקות של האדם למזון מוכיחה שתהליך האכילה הוא רוחני ביסודו ומכאן גם היכולת של המאכל למשוך את לב האדם וגם להשביעו ולהשקיטו.

הדברים נראים כסותרים את המאבק המוסרי שאנו חווים בבואנו אל שעת האכילה. איך ניתן להבין שהתזונה במהותה היא פעולה רוחנית? הקבלה מציעה לדון בסוגיה מרגע ההתחלה. מהאכילה הראשונה בהיסטוריה.

”המצה - סוד התזונה היהודי“ - הרב רן שריד, בהוצאת ”דברי שיר“.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן