שי בן שושן, המוכר יותר כמנהל להקת "שלווה", שירת לפני כשני עשורים ביחידת דובדבן. בשנת 2002, במהלך קרב סמוך לטול כרם, נפגע בן שושן מספר פעמים מירי מחבלים, והמשיך להילחם עד שארית כוחותיו. כשהתעורר, התברר לו שבמהלך הלחימה, כתוצאה מנפילת קיר, נהרג גם מפקדו הנערץ - סא"ל אייל וייס.
"הגענו לכפר, והתפתח שם קרב", הוא מספר, "ושם בעצם נפצעתי. הסתובבתי לחבר ושאלתי 'גילי מה יש לי?', והוא רואה שיש לי דם על הפנים. ואז אני צוחק, ואז אני עוד פעם נפצע, במשך שלוש שעות אני נפצע פעם אחר פעם, עד שקיבלתי את הרסיס האחרון שהשבית אותי. אני זוכרת את עצמי מתעורר בבית החולים, אחותי מחבקת אותי ואומרת, 'שי, אני מצטערת, המפקד שלך נהרג'. אני זוכר את זה כאילו זו הייתה הבשורה הכי קשה שהייתה לי בחיים.
אני זוכר שראיתי את התמונה של הבת שלו בעיתון, וחשבתי, איך יכול להיות שמישהו שיש לו ילדה בת כמה חודשים, משאיר אותה לבד. לא יכולתי לחיות עם הדבר הזה, וכל הזמן הרגשתי גם תחושת אשמה, ואז החלטתי, אחרי שבכיתי - אני לא בוכה יותר.
השיקום היה נוראי, מלוחם דגול, הפכתי להיות אדם שמלמדים אותו הכל מהתחלה. ואמרתי לעצמי, שאם לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי. שאלתי את עצמי, מה אני יכול לעשות כדי לשנות משהו בעולם, להנחיל את המסורת של אייל, ואז נזכרתי שבבית החולים, היה איתי מישהו עם תסמונת דאון, שכל הזמן היה מחייך אליי, והבנתי שאני רוצה לעבוד עם חינוך מיוחד במוזיקה. הגעתי למקום מדהים שנקרא 'שלווה', ואנשים אמרו לי, 'מה, אתה עושה צחוק מהם?', הסתכלו עליהם כמו מצורעים, ומי שעמד לי כל הזמן בראש, זה אייל וייס שהיה אומר לי, התחלת משהו? תסיים אותו'. ואני כל הזמן אומר לעצמי, 'איזה מזל שהיה לי את אייל בראש כל הזמן'".