בישראל של 2024 עידן עמדי הוא כמעט אליל. אותו לוחם שהגיח לחיינו לפתע אי אז ב-2010 בעונה השמינית של כוכב נולד עם שיר על הפצעים הנפשיים שבאים בעקבות הגיוס לצה"ל, כבש את הבמה בגמר של אותה עונה עם אותו שיר. מאז הוא מיטלטל עם תדמית ציבורית שנעה בין שני מילים, וכמו במשל של אורי אורבך ז"ל הוא משתדל להיות במקף שביניהם: גבר רגיש.
תנועת המטוטלת הזו מנדנדת את עמדי ומשפיעה על כל אחת מהבחירות שלו בחיים המקצועיים. הוא כותב חשוף ומשתף ברגשות - הוא נעשה לרגיש. הוא משתתף בפאודה וצועק בערבית - הוא חוזר להיות גבר. כשהגיעה הפציעה שלו בלב עזה, היא טרפה את כל הקלפים והצעדים המדודים שלו בין שני תנועות המטוטלת משכו אותו באחת לצד המאצ'ואיסטי המוחלט. ניצחון.
הגבר הרגיש שעידן עמדי מביא לציבוריות הישראלית היא לא זיוף
מה שהגיע אחר-כך אולי היה מפתיע מי שאינו עוסק בשיווק: עמדי החליט לעשות פאוזה גדולה מבחינה אמנותית. במשך תקופה ארוכה עם ישראל כולו חיכה למוצא פיו. אנחנו אמנם יודעים שבזמן הזה הוא עבד על סרט דוקו שיעלה בקשת 12, אך מבחינה אמנותית לא זכינו לראות חומרים של עמדי מגיעים לקהל. השתיקה האמנותית המבורכת הזו ככל הנראה נעשתה בנסיבות של התכנסות משפחתית והשתקמות מהפציעה, אך עבור התדמית הציבורית שלו היא סיפקה בדיוק את מה שהוא היה צריך: האדרה.
לכאורה, היינו יכולים לחשוב שאם כך, כדאי שימשיך עמדי לשתוק עד סוף הקריירה - אבל אין זה נכון. מעבר לכך: אין זה נכון עבור עידן. זה בדיוק מה שעושה את עמדי למה שהוא, האותנטיות; הגבר הרגיש שעידן עמדי מביא לציבוריות הישראלית היא לא זיוף ולא דמות שעושה הכל כדי להיראות כך, היא באמת כזאת. עידן שאנחנו מכירים היה חייב להמשיך וליצור, והוא לא עושה את זה רק בנסיבות של קריירה, אלא כי הלב שלו אומר את זה - וזה מורגש בכל מילה. עמדי לא יכול היה לגזור על עצמו שתיקה עד אין קץ, כי הוא יוצר בנשמה.
הלוחמים בעזה, צילום: דובר צה"ל
לא מזמן הייתי שותף לוויכוח האם עמדי שם שקית חדשה בפח אחרי שהוא מוציא את הזבל. במילים אחרות: האם יתכן שהוא באמת מושלם. השיר החדש ששיחרר היום נועד כולו להדגיש שוב ושוב, שהוא לא. הוא לא מושלם, הוא לא מבורך, הוא לא סופרמן. הוא אדם פשוט כמוני וכמוך, וכל מה שהוא הצליח בחיים הוא נלחם עבורו. "לכל מי שחשד בי שאני אחר, שקיבלתי את האור שלי מן ההפקר / שהמלאכים ירדו / השתחוו אמרו ׳אמן, הוא לא אדם רגיל הוא סופר-מן.׳", אומר עמדי בשיר שכתב לגמרי בעצמו. הוא מספר שם על הקשיים שהוערמו עליו כשהוא בדרך לגיוס לצבא, על האתגרים בילדות שבה אבא בבית חולים והמשפחה מתפרקת ועל חוסר ההתאמה שלו לתעשיית המוזיקה. כל המכשולים הללו הם חלק ממי וממה שהוא היום, וזה מה שהוא רוצה שכולנו נדע.
משאיר הרבה סקרנות לקראת השיר הבא
לבסוף, שווה להתייחס גם לצורה. אפשר להכניס את כל השירים של עמדי עד היום באותה קטגוריה. בשירו החדש הוא פורץ אל מחוזות אחרים. בסינגל שעבר עיבוד יחד עם רביד פלוטניק, עמדי נותן למאזין קטעים שלמים של ראפ ופזמון עם לחן עדין מאוד. השיר הזה לא הולך לככב מסביב למדורות יחד עם גיטרה כמו שיריו שיצאו בטרם הפציעה, והוא לא הולך להיות מושמע בחתונות. השיר הזה הוא רגע של גילוי לב של עמדי, שיר חשוף שכולו רגישות. מצד אחד, הבחירה בראפ בהחלט מקרבת בין האמן למאזין, ומשווה לשיר דימיון למקום של "שיחת אחד על אחד". מצד שני, הסגנון, בלשון המעטה לא ממש מתאים לעמדי. לוקח זמן לרכוש את היכולות של זריקת המילים המהירה האופיינית לז'אנר ולא כל דמות של זמר יכולה לגרום למאזינים להרגיש בגובה העיניים, בטח לא דמות שקיבלה תגית כל-כך מושלמת בשנה האחרונה.
הנאום של עידן עמדי לאחר הפציעה, צילום: Miriam Alster,Flash90
ועדיין, הבחירה של עמדי ללכת למחוזות האלה, שהיא ככל הנראה לא החלטה שנובעת משיקולים שיווקיים אלא מגיעה מתוך בחירה אמנותית - על אף שהיא איננה מושלמת, היא מתאימה וצובעת את השיר בהתאם למה שרוצה עמדי לשדר לנו. גם הפעם זה נעשה באותנטיות להפליא, בחירה של סגנון שיתכן שהיה מתוך רצון לפרוץ ולהגיע למחוזות אחרים או סתם מתוך תחושת מיצוי. יכול להיות שעמדה מאחור גם המחשבה שיש לכולנו בימים אלו שמביאה אותנו לנסות דברים חדשים שלא עשינו לפני המלחמה. כל אלו הביאו אותו לז'אנר שאולי הוא עוד לא ממש מוצלח בו, אבל הוא בהחלט משאיר הרבה סקרנות לקראת השיר הבא.