השעון. צלצול מעורר
לא בביתי. בבית אחר.
אזני תצלינה
גאון, הם אמרו, לכשירצה
משורר.
ואולי שם ביתי מעבר לקיר
בודאי לא פה
ואולי שם גם המשורר גם השיר
אני בוודאי לא שם.
קיבלתם פעם מחמאה, והרגשתם שהיא לא מכוונת אליכם? לפעמים זה קורה לי, כשאני עושה משהו שאני לא לגמרי יודע איך להתייחס לעובדה שאני עושה אותו, ופתאום אנשים מתלהבים. מסתכלים עליך ומספרים לך כמה שאתה חכם, או עד כמה בן אדם טוב. הסבתות מתלחשות ביניהן: "ב"ה, יש לו פוטנציאל גדול. רק חכי מה יצא ממנו עוד כמה שנים...". ואתה? - אתה מרגיש ויודע עד כמה מה שאמרת ומה שעשית היה הבלחה, או תוצאה של איזושהיא מקריות או סתם מזל, ואתה כל כך רחוק מהמקום בו הם חושבים שאתה נמצא.
ובכלל, כשאתה שומע מה אחרים מנבאים, אילו חליפות כבר תופרים לך, פעמים רבות אתה מרגיש שזה לא מה שאתה. שאתה בכלל חושב שאתה משהו אחר. הם חושבים שנולדת להיות מתמטיקאי ולך נדמה שאתה סופר עם כשרון לחשבון. אחרים חושבים שאתה נועדת להיות קצין בכיר והרצון שלך הוא בכלל להיות מדען החוקר כל ימיו במעבדה. או חקלאי. או רב. או שליח חב"ד בהונלולו.
טוב להתעורר, טוב לשמוע מה אחרים רואים בך - אולי לא שמת לכך לב. אולי חשבת שאתה סתם אדם שגרתי, ללא יכולות או תכונות ייחודיות. אולי חשבתי שאתה מיוחד ופתאום מתברר שאתה דווקא קצת שגרתי. כדאי להקשיב.
אבל - וזה הכי חשוב (הלוואי שגם אני אקשיב כשאני כותב את זה!) - זה לדעת ללכת לפינה שקטה, לנסות להתרכז, ולחשוב האם הם מדברים עליך, או שהם מדברים על דמות דמיונית, שיש לה שם כמו שלך ופנים כמו שלך וקול כמו שלך אבל...
אני בוודאי לא שם.
בעצם זה במילים אחרות מה שאומר הסיפור החסידי המפורסם, על כך שבבית דין של מעלה לא ישאלו את זושא למה הוא לא היה ר אלימלך. ישאלוהו:
"זושא, זושא
למה לא היית זושא?"