במשך השנה שחלפה, נדם בתקשורת הדיבור על ההתנתקות. מדי פעם עלו על סדר היום כתבות בנושא הזנחת המפונים, אך גם זה נשכח עד מהרה. גם המלחמה המתנהלת עכשיו בצפון לא מוסיפה, ואולי אף מסייעת, להכחשה שקיימת אצל רוב הציבור הישראלי.
לעומת זאת, יש כאלו שלא שכחו: המפונים עצמם, בני משפחותיהם הקרובים והרחוקים, הנוער שהיה בגוש קטיף ושאר האנשים שהנושא קרוב לליבם. בתערוכה שנקראת "עקירה-גירוש-התנתקות – שנה אחרי", ומוצגת ב
הרקע שהביא להקמת התערוכה היה העובדה שהמגורשים חוו חוויה עצומה שלא נמדדת כלל במילים. חוויה כזו אפשר לבטא רק בחומר, צורה וצבעים. ואכן, כמה מהעבודות משאירות חותם חזק בנפש. אחד המוצגים הוא ציור של בית עם גינה ומרפסות וחיי משפחה בשחור ולבן, המשובץ בחלקים כתומים. בתוך הציור משולבת ברכת הבית:"בזה השער לא יבוא צער, בזאת הדירה לא תבוא צרה, בזאת הדלת לא תבוא בהלת" וכו', ברכה שאמורה להשרות שלווה ונעימות, ומוצגת בצורה אירונית בעקבות הגירוש. בעבודה נוספת העשויה גבס, מוצג קיר ומתוכו יוצאות עשרות ידיים בתנוחות שונות, שעליהן סרטים כתומים. הידיים מביעות תחינה, בקשה, תפילה ורצון לחלק את הסרטים. לי, המיצג גרם לצמרמורת.
בנוסף, מוצגות בתערוכה תמונות מהגירוש שצולמו על ידי מרים צחי (צלמת מקור ראשון), ענת רוט (שאת עבודת הדוקטורט שלה עשתה על מועצת יש"ע ומלחמתה בהתנתקות) ורפי בן בשט (ממחברי הספר "שחר כתום") התמונות חזקות והן חלק מהתחושה הכללית בתערוכה המכניסה את הצופה ל"אווירת התנתקות".
ברוך שומע תפילה
במקביל לתערוכה התקיימו הקרנות של שני סרטים. "אל הציפור", של יעקב פרידלנד, המספר על פינוי עצמונה הראשונה (שבחבל ימית), ו"האוסף של ידידיה" מאת
הסרט "האוסף של ידידיה" יוקרן בשבוע הבא עם הסרט "מגרש ביתי" במקומות שונים ברחבי הארץ.
4 דקות מהסרט "מגרש ביתי"