ימים כתומים: ההתנתקות - החשבון והנפש, ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, הוצאת ידיעות אחרונות
פרוץ האינתיפאדה האחרונה בערב ר"ה תשס"א הפתיעה את השמאל הישראלי, ולרבים ממנו היא יצרה תהליכי התפכחות מידיים מחלומות השלום של אוסלו. כחודשיים לאחר מכן, בזריזות מפתיעה, הוציאה קבוצת הוגים נאמני אוסלו ספר עבה עמוס מאמרים צדקניים המוכיחים שוב ושוב שדבר לא השתנה בתפיסת העולם האוסלואית של הכותבים בו, ואמונתם בשלום עם הפלשתינאים – שהרגו בנו אז מידי יום – לא התערערה אף לרגע.
ספרים מסוג כזה יוצאים בארץ חדשים לבקרים במהירות ובצמידות לאירועים.
ספרות אינסטנט מהסוג הנ"ל היא חלק מהשפעתה הישירה של תרבות תקשורתית, הממהרת לפרשן את המציאות ולנתח אותה, כאשר האירועים עוד בעיצומם ואין עדיין סימנים להיכן היא מתקדמת. פרשנויות מסוג שכזה לא מתמודדות עם המציאות, בכך שלא מאפשרים לה להשפיע עליהם ולזמן לעשות את שלו – ואז לשוב אל הדברים מפרספקטיבה קצת יותר רחבה.
גם ספרם החדש של ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, "ימים כתומים: ההתנתקות - החשבון והנפש", לוקה בתופעת ספרות האינסטנט. אולם המיידיות והמהירות, לפי משפחת מאיר, הן צורך השעה; שכן ההתנתקות ופינוי גוש קטיף שאירעו לא לפני זמן רב – נדמה שכמו לא היו בעיני הציבור הישראלי. החזרה לשגרה היתה חדה כ"כ שלא היתה אפשרות לאירוע ההסטורי להשפיע , ועל כן הוא כמעט ונשכח, כאילו לא התרחש כלל. את יוסי שריד שמעתי השבוע אומר: "ההתנתקות היתה אפיזודה חולפת". מסתבר שיש אפילו מגמה מכוונת של שכחה ואולי השכחה של הפינוי.
סיון וידידיה מנסים בספר להעלות ולהציף חזרה אל התודעה הציבורית את משמעויות ההתנתקות – דרך מי שעודנה חווה אותה ומבוססת בהשלכותיה, הציונות הדתית. גם אם "ימים כתומים" הוא ספר-אינסטנט ולא ספר-עומק, עדיין יש בו חשיבות גדולה – בעיקר כלפי הציבור הישראלי שלא התמודד כלל עם טראומת ההתנתקות. אין זה "ספר זכרון", במובן הטראגי חלילה (על אף שהגירוש עצמו ודאי היה טראגי), אלא "ספר להזכיר", שתפקידו לדאוג שלא נדלג על אירוע שבמובנים רבים ולאנשים רבים עדיין ממשיך ומתרחש.
מבנה הספר מוכר; שיחות, או ליתר דיוק ראיון עיתונאי, בלי לנסות לחדור לעמקם של דברים או ליצור מפגש אינטלקטואלי בין דעות. פשוט לשמוע ולכוון את השיחה אל הנקודות הקריטיות. השיחות קולחות וזורמות, וברובן אין חידושים למעוּרים בתוככי הציונות הדתית של השנה האחרונה, למעט השיחה עם דיוויד לנדאו, עורך "הארץ" (וגם הבוס של ידידיה) ועם איש העסקים מוטי זיסר.
הייחוד שבספר הוא בפריסת הדעות והצדדים, ובעצם, הצגת השבר הציוני דתי במלא עוצמתו, עד שאינך בטוח אם יש עדיין מושג כזה "ציונות דתית". ואולי זוהי בדיוק הנקודה שבה אנחנו עומדים בימים אלו ש"ימים כתומים" מעלה בעצמה תמציתית, שרק ספר-אינסטנט קצר וקולע כזה יכול לעשות.