ביקורת קולנוע - השמן והרזה

לא רק צופים וותיקים הזוכרים עדיין את סרטי השמן והרזה לורל והארדי, יתרגשו בזמן הצפייה בסרט החדש "השמן והרזה" העולה השבוע בבתי הקולנוע, שכן נושא המשנה החשוב של הסרט הזה הוא ההתמודדות עם זקנה ואובדן פופולריות של כל מצליחן במה, טלוויזיה, קולנוע ומוסיקה, שחייב להפנים ומתקשה להפנים שהגיע לשנות השקיעה והזקנה.

הצמד הקומי המפורסם, שהשחקנים סטיב קוגן וג'ון סי ריילי מגלמים בשחזור- חיקוי מושלם ודומה למקור, יוצא לסיבוב הופעות אחרון בבריטניה של שנות החמישים כשימי הזוהר שלהם מאחוריהם, השרירים כואבים, האולמות כמעט ריקים, הצעירים לא יודעים כבר במי מדובר, ובנות הזוג מנסות לשכנע אותם לוותר ולשבת בבית.

אבל השניים לא נכנעים לזקנה, במקום זאת הם נכנעים לדרישות האמרגן שלהם, מתראיינים לתקשורת, מצטלמים, וחוזרים שוב ושוב על תרגילי הסלפסטיק המצחיקים שהפכו לסמלם המסחרי. הם גם רוקדים, שרים, נופלים, נתקלים ומפילים כל דבר בשלומיאליות אופיינית (הרזה), מתפרצים בהתקפי זעם אופייניים לא פחות (השמן), רבים ומתפייסים ומושכים הלאה עד שבהדרגה הם מצליחים להגיע לאולמות גדולים וגדושים יותר ומוכיחים שגם בדרנים קשישים יודעים טריק או שניים שצעירים לא מסוגלים לו.

בסופו של דבר סטן לורל (השמן) חוטף התקף על הבמה דווקא מול אולם מלא, וזוכה למה שלפי השמועות כל שחקן ובדרן מקווים לו - להופיע עד רגע החיים האחרון, ולורל הארדי (הרזה), למרות הצעות לצרף אליו אחרים בתפקיד השמן, לא מסוגל להופיע ללא בן זוגו הנצחי, ופורש מן הבמה.

ההומור הפיזי, הנאיבי על סף ילדותיות, נטול הרוע, של לורל והארדי, סוג של אדם מחליק על קליפת בננה, איבד מהרלוונטיות שלו בימינו. כיום אנחנו צוחקים מתרגילי סלפסטיק אחרים ובעיקר מבדיחות מלאות שנינה צינית. כך שהקטעים המשחזרים את מופע השמן והרזה לא סוחטים צחוקים מהצופים. אלא שלא מדובר בקומדיה כאמור, אלא בסיפור האנושי על אחרית החיים, הקשיים והסירוב להיכנע להם.

לא לאלימות – 

צניעות – 

התנהגות ושפה – 

ערכים –

שווה צפייה -

איכות קולנועית –