ביקורת קולנוע - רכבת קלה

עמוס גיתאי הוא קולנוען ותיק ומוערך, עתיר הישגים (פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה), שאחד מסרטיו, "אזור חופשי" זיכה את חנה לאסלו בפרס השחקנית הטובה בקאן, ובין היתר עיבד לקולנוע ספרים נחשבים כמו "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי, ו"מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז.

גם הרעיון הבסיסי של סרטו החדש, "הרכבת הקלה", הוא מבריק: סיפור המתרכז כולו בתוך קרונות הרכבת הקלה בירושלים, עם סצנות קצרצרות של הנוף האנושי המאכלס את בירת ישראל: יהודים, נוצרים ומוסלמים, חרדים וחילונים, צעירים וזקנים, תיירים ומקומיים, מיקרוקוסמוס, או "קופסת סרדינים" של הקיום הישראלי לפי הכללים הקלאסיים של הדרמה: אחדות הזמן (משך הנסיעה משועפט ובית חנינא ועד הר הרצל), המקום (קרון רכבת), והעלילה (מפגשים ודיאלוגים חד פעמיים, אקראיים ולפעמים משעשעים מאוד, בין דומים ושונים). בצורה כזו, בתוך החלל הצפוף של הקרונות מציג הסרט את מירב הבעיות והמתחים הקיומיים, פוליטיים, דתיים ומגדרים של החיים בארץ. 

החלטה מעניינת נוספת היא לשלב בין נוסעים "רגילים", למשל חיילים ותלמידי ישיבה, לבין שחקנים מנוסים ומפורסמים, כמו קרן מור, יעל אבקסיס, רמי הויברגר, רותם אבוהב, ועוד עשרות. מעניין שאפילו כוכבים הרגילים לעמוד במרכזם של סרטים והצגות, כולל שחקני קולנוע זרים מצרפת ואיטליה, נענו לאתגר של הצגת דמות שלמה בסצנה בת כמה דקות. 

גם באג'נדה של גיתאי, הבולטת כמובן מאוד, להראות שמעבר לפערי האמונה והתרבות והאינטרסים הלאומיים והדתיים המתנגשים, ניתן לחבר בין אנשים לפחות לכמה רגעים של מפגש ברכבת, עם כל הנאיביות האוטופית שלה, אין בעצם פסול.

עד כאן השבחים. ועכשיו לחסרונות. עורך הסרט הרחמן מדי או המפוחד מהמוניטין של גיתאי, שלא השתמש מספיק במספריים המטאפוריים כדי לקצץ בו, חטא מאוד לסיכוייו להצליח. לצד אפיזודות קצרות ומרנינות, כמו חנה לאסלו האימהית והמוחצנת המתלוננת בקולי קולות וביידיש, באוזני בנה הרווק המזדקן על כך שהוא לא מתחתן ומזכה אותה בנכדים, או יובל שרף המנערת מעליה את חיזוריו של קצין הביטחון של הרכבת ועושה זאת בחן אופייני בסיוע קרן מור - יש סצנות ארוכות עד לזרא ועד רצון לקום ולברוח מהאולם, כמו כומר המקריא טקסט נוצרי אין סופי כאילו ליוצר הסרט יש שליחות מיסיונרית (ואני מניחה שאין לו).

דוגמה נוספת: פלפול תלמודי-הלכתי המתקיים בין חבורת תלמידי ישיבה חרדים, תוך כדי נסיעה, שהוא גם ארוך מדי וגם נלעג למדי. דוגמה שלישית: תייר צרפתי המתעקש להקריא עמודים שלמים מתוך ספר המתאר רשמי ביקור בירושלים במאה ה-19. ההקראה ארוכה כמעט כמו הרצאה בפקולטה להיסטוריה כאילו מישהו שכח שצופים הם לא סטודנטים. 

כבר בפתיחה, כשרואים את הזמרת אחינועם ניני שרה שיר תימני על רקע הנופים שבתוכם נוסעת הרכבת, שירתה מתארכת פי שלושה אם לא יותר ממה שסביר לצפות מסבלנותו של הצופה. 
כמה חבל שיצירה קולנועית שהייתה יכולה להיות חשובה ולעורר דיאלוג על מסריה, ואין ספק שעמוס גיתאי הוא בצד השמאלי של המפה הפוליטית, מאבדת את המומנטום בגלל טעות עריכה כל כך מהותית.

לא לאלימות –
צניעות –
התנהגות ושפה –
ערכים –
הנאה מצפייה –
איכות קולנועית -