פרק מספר: אם אשמע קול אחר

וילונות על חבלים מתוחים

לפעמים כששקט פה מאוד, אני שומעת את הנחל. מהבית שבו אני מתגוררת עכשיו אפשר לראות אותו לפני שהוא מתחבר לבניאס. רצה הקדוש ברוך הוא לזַכּוֹת את הצפון, לפיכך הִרבה לו יָמוֹת ונחלים. עשרה קבין מים ירדו לעולם, תשעה מהם נטל הצפון ואחד מהם נטלה הארץ כולה, וחוץ מכל זה יש פה ברֵכת שחייה נפלאה. (לצפון צופייה)

השחייה מתחילה באמת רק כשהוא פה. תנועותיו חדות, הוא מהיר מאוד. שִכמותיו עולות ויורדות לסירוגין. ריח הכלור וחמימוּת המים. הפכפוך הרך שמלווה את התנועה. מאז שהגיע, הבחינה עוזיה, פסקה השחייה להיות מפלט שָקט והתחילה להיות משהו אחר. בוקר-בוקר, כבר שלושה ימים, הוא נכנס בצעדים מהירים, עולה למקפצה, מתמתח, זוקף כתפיים רחבות וראש קירח משיער, מרים סנטר, מתבונן קדימה לנקודה עלומה באופק, מחכה קצת, וקופץ. חץ שלוח לעומק, צף, ומתחיל לשחות, כמה? שלושים, ארבעים ברֵכות. הלוך וחזור, חזור והלוך, וכשמסיים יוצא, נוטף מים, ונעלם במלתחת הגברים. בלי לומר מילה, בלי לברך אף אחד בשלום. פניו חתומות. תנועת גופו במסלול לידה יוצרת אצלה דריכוּת תמוהה. סקרנות. אי-נחת. מתי לאחרונה עִניין אותה מישהו, בלי שהוציא מפיו ולו מילה אחת?

האיש מודע לקיומה, כמובן. כשהוא נעמד זקוף על המקפצה ומושך כתפיים רחבות לאחור, סוקר את הברֵכה, הוא מוודא שהיא שם. היא תמיד שם, שוחה שחיית חתירה לא רעה, אם כי לא מקצועית. בגד ים שלם, כחול-כהה, כתפיים חיוורות, תלתלים סוררים שיוצאים מכובע הים. שני מסלולים ריקים מפרידים בינה לבין שני הקשישים ששוחים שחייה איטית נינוחה. ואז הוא קופץ. גופו הנשלח כחץ, בתנועה חדה וחלקה, הוא תשובה לזִקנה המקומטת והרכה של שני הזקנים למטה. תחושת הגוף שננעץ במים, היעלמות, צלילה, וכבר הראש בחוץ, הזרועות מתחילות לנוע. עוד מעט יחזור לביתו החדש ברחוב עם השם המוזר - מי קורא לרחוב בשמות של ירקות? - ירתיח קומקום חשמלי ויניח בַּכוס שקית של תה רגיל ושלוש כפיות סוכר. יתיישב בכורסה וינוח. המזוודות בצד מבקשות שיפרוק אותן, אבל הוא דוחה את המעשה, כשם שהוא דוחה את כל השאר. בינתיים הוא שותה תה והגוף נח. ידו נשלחת לשלט של הטלוויזיה ושל הדי-וי-די כדי לראות בפעם האלף איך מאפיל פיגוע בקנה מידה ענק על מתיחות משפחתית קטנה. כשפניו הידידותיות של ברוס ויליס, הנוסע בלימוזינה אל הלא נודע, נשקפות אליו מהמסך, הוא נרגע באמת.

(צילום: יחצ)

הפקיד שישב בדלפק כשהגיעה לכאן בפעם הראשונה שאל אם היא מנויה. לא, השיבה, אני אורחת, וכששאלה על דמי הכניסה, הוא נקב בסכום עצום.

מצטער, אמר כשראה את פניה שנעגמו, זה הכלל. רק מי שגר פה יש לו הנחת תושב.

אביא את זה בחשבון, אמרה לו. אם אחליט לגור פה, ההנחה בברֵכה בהחלט תהיה שיקול. אחרי דקה נוספת החליטה לשלם באופן חד-פעמי את הסכום שהוא ביקש. כשהיתה כבר במים, שמחה שכך עשתה. שחתה הלוך ושוב, בתחילה באיטיות, אחר כך מהר יותר. ושוב לאט. ברֵֵֵכה ליד הבית זה תענוג שלא היה לה מעולם. (ברֵכת גורדון התל-אביבית וברֵכת גלית הרמת-גנית היו רחוקות כשהיתה קטנה, אחר כך הפכו ללא אפשריות: נערה מבית ספר דתי לא תלך לברֵכה מעורבת.) להתחיל כל יום בשחייה? איזו הבטחה! כוח עלום, היא הרגישה פתאום, טומן לה מלכודות-הישארות. כמו טיפות ריבה לעכבר, הוא מוביל אותה מנקודה לנקודה: בית הקפה ועוגותיו הטעימות, האנשים הנחמדים, החיבוק והיין של עליזה בסופה של השבת, והנה גם ברֵכה. האם כבר הכריעה? מהר כל כך?

וכמו תמיד, כשנוטה משקולת המטוטלת לצד אחד, חדש, בא כוח נגדי והודף אותה לצד השני, הישן. כעת היא שוחה בתנועות מהירות ונמרצות, מנסה בכוח להדוף מעצמה מחשבות קשות, זיכרונות ומראות, דוחה אותם מעל פניה שוב ושוב, טובלת את ראשה במים ומוציאה, טובלת ומוציאה. זה כמעט עוזר אלמלא מזַמנים לה המים זיכרון ערמומי ובלתי נשלט - משפטים ממכתב ישן, הראשון שכתב שניאור אחרי שיצא למסעותיו:

אתה לא יכול להיות רשע בוונציה, אי-אפשר להיות אנוכי או כועס כשהכול סביב מים. אתה יוצא מהחדר שלך לכל התעלות האלה, ואתה נזכר מאיפה העולם התחיל בכלל. מאיפה התחיל הבנאדם. ונציה היא מקום נהדר. הבנתי לָמה כל כך הרבה מהפכות התחילו כאן.

 מצאתי עבודה באחת המסעדות פה, אני מגיש ומחייך לאנשים, דווקא נהנה מזה, בשאר הזמן אני מצייר וחושב מחשבות. יש לי כמה רעיונות חדשים. כל כך אני רוצה לספר לכם, אני כל כך צריך לשמוע מה אברהם חושב על זה, אבל אני עדיין לא יכול לדבר על זה, בטח לא לכתוב. אני מאמין שעליתי על משהו. רעיון חדש שיחזיר את הצבע ללחיי העולם, שיחזיר את הלחלוחית לנשמתו. שיחזיר אותו למים.

דמעותיה נמהלות בכלור של הברֵכה. געגועים לשניאור, לאברהם. לְמה שהיו לפני שהחלו לשקוע. געגועים לתל אביב שלהם.

"היסטוריה, גיאוגרפיה, נופים, זיכרונות," כותבת עוזיה, "הם תכונות המבדילות ערים אלה מאלה." במחשב שלה פתחה תיקיית "לצפון צופייה". שם לא רע העניק העורך לטור האינטרנטי החדש שלה. היא מתארת בו כמיטב יכולתה - פרטים, עוזיה, פרטים! - את כביש הטבעת המקומי ואת ההרים הנשקפים ממנו. את הרחובות הקטנים ובתיהם היפים הפרושים משני צדיהם. בתים ישנים ובתים חדשים משמשים בערבוביה. מרפסות. אנשים שיושבים במרפסותיהם בימים החמים האלה, ואוכלים אבטיח. היא מקדישה טור שלם למרפסות - סגורות ופתוחות, גדולות וקטנות, פתוחות לחצר הקדמית או מאחורי הבית.

בעל כורחה היא נזכרת במרפסת "שלהם".

ארבעתם - שניאור והדסה, אברהם ועוזיה - רבצו במרפסת התל-אביבית שבה רבצו תמיד. המרפסת הגדולה של משפחת לֶבַנץ. משם נראתה תל אביב כמו מושבה קטנה, שונה כל כך מהרחובות שיהפכו, לאחר שנים, סוערים ועמוסי מכוניות. ארבעה תיכוניסטים הם היו אז. העולם היה על כתפיהם רוב הזמן, בהפסקות מתחייבות. היה שָקט. מרתה נחה בחדרה, חגי התאמן בכינור שלו בידיים מלוכלכות בצבע. לעתים היה הטלפון מצלצל, ובעקבותיו היה מתייצב חגי, אביו של שניאור, בפתח המרפסת.

שוב פעם? היה אומר שניאור, מורגל כל כך לתפקיד הבן הסורר.

חגי הינהן. סמכות הורית לא היתה הצד החזק שלו.

לכמה זמן זרקו אותי הפעם?

שלושה ימים. ואתה חייב למחוק את הציור ולצבוע מחדש את הקיר, על חשבונך.

שניאור נאנח, והסתכל על אחותו הדסה ועל שני חבריו, אברהם ועוזיה. אתם באים?

והם באו, כמובן. לא היתה להם ברירה. מכולם הצטער על ביטול הזמן אברהם. באותם ימים התחיל להתגנב כשומע חופשי לשיעוריו של ארי בן ישראל באוניברסיטה. כדי להבין טוב יותר, היה עליו להשלים פערים, לקרוא המון. מחגי הוא לקח בהשאלה ספרי חסידוּת, וגם על ספריית המחקר של אביו הוא השתלט, וקרא כל מה שיש על ההיסטוריה של עם ישראל ועל התנודות הרוחניות שיצרו אותה והתלוו אליה. דבריו של המרצה היו מאתגרים מאוד, מקוריים, מעוררי מחשבה.

איך הוא? שאלה עוזיה, שלא שיערה שהמלצתה על הקורס של בן ישראל תתקבל באהדה כזאת.

לא רע, אמר אברהם. יש מה ללמוד. באותם ימים לא ידע להגדיר לעצמו מה מפריע לו באיש ההוא, ותעבורנה עוד כמה שנים עד שיצטרף לשיעוריו כשומע מן המניין, יבין - ויפרוש בטריקת דלת.

זמן קצר אחר כך שוב הושעה שניאור מהישיבה בעוון השחתת רכוש בית ספר; שוב ציור פרובוקטיבי על הקיר, והפעם, אופנוען חבוש קסדה, בצבעים עזים, רגליו עטופות בתחבושת, ובידיו ביפר מהבהב. הציור התמוה הזה נולד באשמת עוזיה, שקראה להם ממחברת האגדות הסודית שלה קטע קצר שכתבה בעקבות אגדת המשיח היושב בשערי רומי. המשיח הפצוע יושב בתוך הלכלוך, סביבו מצורעים ושוק ורעש, והוא חובש ומתיר את הפצעים שלו אחד-אחד, ולא בבת אחת, כדי להיות נכון לקריאה. כשהביפר מצפצף לו - חביבי, הגיע הזמן לגאול את העולם - הוא צריך להשקיע עוד חצי דקה בסגירת הפצע האחרון. זאת אומרת שפצעים לא ייעלמו גם אחרי הצפצוף ההוא. גאולה אין פירושה שנגמרו הפצעים, השלימה עוזיה את סיפורה. הנה, אפילו המשיח בעצמו עדיין יש לו כמה פצעים מוגלתיים.

משיח עם ביפר? אפילו הדסה חייכה, ואברהם - אברהם החקרן והביקורתי - הרים גבה בהתפעלות. שניאור יצא מגדרו: אני מצייר את זה, אני חייב לצייר את זה, הוא אמר בהתלהבות, ומיד קפץ ורץ להביא את עיפרון הפחם שלו ולשרבט סקיצה. ועד שגמרו להתפלסף כבר היה הרישום גמור, קומיקס מקסים ומגוחך שבו נראה המשיח כמו אופנוען עם משקפי שמש, ויש לו מכנסיים קצרים, רגליים חבושות ופצע אחד מדמם.

שניאור תמיד התלהב, תמיד קפץ. בלילה יפרוץ לבית הספר ויהפוך את הסקיצה לתמונת ענק על הקיר שתבהיל את השָרָת ותקים עליו את כעסה של ההנהלה. שוב. באספת המורים הקרובה תדבר היועצת על הצורך שלו בתשומת לב, ועל כך שחייבים לגשת פעם "לשם", כדי לראות מה קורה אצלם בבית. ולָמה, בעצם, מאז הפעם המשונה ההיא, אמו מרתה לא באה אף פעם לאספות ההורים?

בבית הספר למדו הלכה ומחשבה, מה נכון לעשות, מה נכון לחשוב. לא אגדות. עוזיה, שלא למדה גמרא - בנות דתיות היו מנועות מכך באותם ימים - היתה מלקטת אותן מ"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. אברהם אסף אגדות זנוחות ובלתי נלמדות משיעורי הגמרא. היה מביא ומראה איך האגדות מעַדְנות ומעשירות את הדיון ההלכתי, מוסיפות לו זוויות, נקודות מבט וניואנסים. היו מתווכחים קודם כול על איזה אגדה הם ידברו, ואחר כך על הפירוש והמשמעות של האגדה בת המזל שנבחרה. הדסה היתה מקשיבה בשקט. לפעמים, כשמשהו הסעיר אותה (ואם לא היתה לה מכפלת כלשהי לתקן), היתה שולפת רקמה ורוקמת בריכוז עצום. זה היה מרגיע אותה. שניאור היה מתלהב ומצייר מאוחר יותר על קירות. שנים אחדות אחר כך יבין חגי שאם הוא רוצה להפנות את תאוות הציור של שניאור למקומות טובים יותר, כדאי לשכור לבנו מורה שילמדו את תורת הציור והצבעים בצורה מסודרת. (יוסף, קראו לו. בחור צנום וגבוה, חוזר בתשובה שהציציות שלבש מעל הבגדים היו מוכתמות תמיד בצבע.)

איך הפכו לחבורה? קשה להצביע על נקודת התחלה מדויקת. הלימוד המשותף התחיל בערב חורפי אחד, שבו הגיע אברהם כדי ללמוד עם שניאור, ושניאור לא היה בבית, ויצא שבמקומו למד אברהם עם הדסה ועם עוזיה. אבל הקשר התחיל עוד קודם, בנקודות התחלה רבות שהתחברו להן: במינוי החדש של אביו של אברהם כמרצה של קבע באוניברסיטת תל אביב; בעקירה שעקרה משפחתו של אברהם מפתח תקווה לתל אביב, בעקבות המינוי הזה, שאיפשרה את הופעתו הפתאומית של אברהם בבית הכנסת שלהם, באותו ליל שבת; ביום שבו הגיעה משפחת לבנץ - מרתה וחגי וילדיהם, שניאור והדסה - לתל אביב; ובעצם, באירוע מחולל חשוב אחר, נסתר, שקדם לאותו יום בשנים אחדות, והתרחש מעבר

לים.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

הפרק באדיבות הוצאת "אחוזת בית"

על הספר:

באמצע חייה, לאחר שניסתה שוב ושוב להגשים את חלומה ולהקים משפחה, מחליטה עוזיה לנטוש את העיר שבה נולדה וגדלה, ולבנות לעצמה חיים חדשים במושבה בצפון הארץ. היא משאירה הכול מאחוריה: את הזיכרונות מחייה בתל אביב כבת יחידה להורים מהמחנה הדתי-לאומי; את הגבר שאהבה כל חייה; את חברי הילדות הקרובים שנפוצו לכל עבר; ואת עבודתה כעיתונאית מוערכת. כשבידה מזוודה אחת עם כמה בגדים וספרים, היא קמה ועוזבת כדי להתחיל הכול מחדש.

בהתחלה נדמה שהיא מצליחה. בית קפה קטן וידידותי במושבה משמש לה מפלט ומקור פרנסה. היא מוצאת לעצמה בית יפה לגור בו, עם שלושה עצים בחצר, וכן כמה חברים חדשים וברֵכה מקומית נעימה. בבית הקפה היא פותחת סדנת כתיבה שבה משתתפים, בין היתר, מלצר שמכור למשחקי מילים, זקנה טובת לב, צעירה אנטיפתית שעורכת טבלאות סודיות - וגם שחיין נאה ומסתורי. אלא ששֵדים מן העבר לא מרפים ממנה, וכשמפגשי הסדנה הופכים לזירת וידויים רוחשת של סודות

וקשרים סמויים, מתברר כי המפלט של עוזיה אינו מקום בטוח כלל וכלל, וכי חלק מהסובבים אותה אינם מי שהם מציגים את עצמם.

ובאותו הזמן, גרפיטי מאיים שמופיע ברחבי הארץ מוביל קבוצה של אנשי שב"כ, בהם גבר בודד ושבור בשם מיכאל, לצאת למרדף אחר החשודים במעשה - חברי תא משיחי המאיימים לזרוע אלימות והרס. בראש התא עומדת דמות כריזמטית הסוחפת אחריה צעירים ומבקשת לחולל מהפכה לא רק בסדרי השלטון בישראל, אלא גם בעולם ההלכה היהודי. כשמעשיהם המסוכנים של חברי התא מביאים את המדינה אל ספּהּ של מלחמת אחים, מיכאל וחבריו מבינים כי עליהם למהר ולחשוף את זהותם, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"אם אשמע קול אחר" הוא רומן רחב היקף, סוחף ומותח. באמצעות תיאורו של משבר קיומי-אידיאולוגי בחייה של אישה אחת, משרטטת חיותה דויטש את קורות השבר והפיצול שבין מתונים לקיצונים בחברה הישראלית. סיפורה של הגיבורה - מילדותה בתל אביב התמימה ועד בגרותה בישראל השסועה - שזור ברגעים מכוננים (מלחמת יום הכיפורים, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות) ומלא בדמויות ססגוניות, בהן רב אידיאליסט, פסנתרנית דיכאונית, צייר מרדן ונערת גבעות פרועה. זהו הרומן הראשון של חיותה דויטש, מחברת רב המכר "נחמה" (ידיעות ספרים, 2008) וספרים נוספים.