הספר "תֵיקוּ" מאת הרב חיים נבון, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות,מגיש לקורא "101 ויכוחים גדולים של היהדות". מגוון הנושאים הנדון בחיבור זה רחב, והחומר כתוב בצורה מרתקת ומעוררת עניין. אין ספק שהקורא ירוץ בספר, וייצא נשכר ויחכים מהיכרות עם קשת הנושאים המובאת בו. מטבעם של דברים, בקובץ מסוג זה יש צורך לעיתים לפשט מעט את הדברים באופן שיהיו מותאמים לקהל הרחב.
במאמר הנוכחי מובאים עיונים מרחיבים וראייה מקיפה יותר על אחדים מהנושאים המובאים ב"תֵיקוּ", שעלו בעקבות קריאה בחיבור זה. הם כוללים הארות כמו גם הבהרות והערות. בדברינו אלה קיימת הידרשות לארבעה נושאים שונים: חזרתם של עשרת השבטים, הרבנית בילה והדלקת נרות יום טוב, המיילדות העבריות, ושמה של אשת לוט.
הרב נבון מציין כללית את המחלוקת במשנה בשאלה אם עשרת השבטים עתידים לחזור. והנה, קיימת סוגייה בתלמוד הבבלי, המאירה את הנושא מפן לא צפוי של נבואתה של חולדה הנביאה, והחלק הראשון של המאמר מתייחד לעיון בחומר זה. חלק אחר של המאמר הנוכחי מתייחד לחידוש התורה של הרבנית בילה בשאלת עיתוי אמירת ברכת ההדלקה על נרות יום טוב. יחידה נוספת מביאה הבהרות בעניין הדעותהסוברות שהמיילדות היו מצריות. במהלך הפרק על אשת לוט נוטל הרב נבון הזדמנות לדון בשם המיוחס לה במקורות "עירית",אולם מתברר שלצד שם זה היא נודעה בספרות חז"ל גם בשם הקרוב "עידית".
חזרתם של עשרת השבטים
הרב חיים נבון מקדיש עיון לשאלה אם עשרת השבטים שגלו עתידים לחזור אם לאו (עמ' 58-59). הוא מביא את המחלוקת בשאלה זו במשנת סנהדרין (י, ג) בין רבי עקיבא לבין רבי אליעזר; לדעת רבי עקיבא אינם עתידים לחזור בעוד שלדעת רבי אליעזר עתידים הם לשוב. הרב נבון כותב בהקשר לכך כי "היו שפירשו שמוקד המחלוקת בשאלה אם נשמותיהם של הגולים עצמם זכו להגיע לעולם הבא לאחר מותם", וכוונתו לדיון בסוגייה התלמודית על משנה זו בבבלי סנהדרין (קי ע"ב). הרב נבון מוסיף כי המחלוקת בדבר שיבת עשרת השבטים רלוונטית לעם ישראל, ועולה השאלה אם הם נקרעו מהעם לנצח, או שעתידים הם לשוב ולהתאחד עם שאר בני ישראל. הוא מזכיר את האגדה בדבר הימצאות השבטים מעבר לסמבטיון, וכן מציין שרבים ניסו לחשוף את מקום השבטים וכי עד לימינו ישנם כמה שבטים וקבוצות שמייחסים את עצמם לעשרת השבטים האבודים.
והנה, מלבד המשנה בסנהדרין והסוגייה עליה בבבלי סנהדרין, מצויה סוגייה תלמודית אחרת שהיא בעלת רלוונטיות מרובה לנושאנו. כך בבבלי מגילה אנו שומעים שירמיהו הנביא החזיר את עשרת השבטים בזמנו של המלך יאשיהו. נושא זה עולה לדיון במהלך סוגיית שבע הנביאות (מגילה יד ע"א-ע"ב), בקטע הדן בנבואתה של חולדה. התלמוד תוהה כיצד אירע שמשלחת מטעם המלך יאשיהו פנתה לחולדה בבקשת עצה בעקבות מציאת ספר התורה בבית ה' (מלכים ב פרק כב), ולא לירמיהו ששימש באותה עת נביא.
התירוץ הראשון, המובא משמו של רב, הוא שחולדה הייתה קרובתו של ירמיהו - וההנחה היא ששניהם היו מצאצאי רחב,כפי שמצוין בבבלי מגילה (יד ע"ב) -ולכן לא היה מקפיד עליה, דהיינו עינו לא הייתה צרה בה. התלמוד מוסיף ומביא שני תירוצים נוספים המשקפים את נקודת ראותו של המלך יאשיהו. כך התלמוד מקשה כיצד ייתכן שיאשיהו פנה לחולדה ולא לירמיהו. לדעת בית מדרשו של רבי שילא, הוחלט ללכת לחולדה משום שהנשים רחמניות הן, והם קיוו לזכות בנבואה ידידותית יותר. בביאור נוסף משמו של ר'יוחנן מתורץ שירמיהו לא שהה במקום באותה עת, אלא הלך להשיב את עשרת השבטים. התלמוד מביא שתי ראיות שונות מכתובים מקראיים לביסוס השקפה זו, אם כי יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם הן פשט העניין אם לאו, וכן יש להעיר ככלל שעמדת ר'יוחנן בשאלת עשרת השבטים נתנסחה לאחר המחלוקת שבמשנה.
מכל מקום, בהקשר לדעות בבבלי מגילה לפיהן יאשיהו לא נמנע מלפנות לחולדה, ראוי להזכיר עוד כי על פי הנאמר בפסיקתא רבתי (ויהי בעת שסרחה, קכט ע"ב), צפניה אף הוא התנבא באותו הדור, ומנבואותיו אפשר ללמוד שחי בירושלים, ואם כן השאלה שהוצבה בתלמוד כיצד פנו לחולדה מתעצמת עוד יותר. בהקשר לדמותה של חולדה חשוב להזכיר שמצינו בספרות התנאים כי בשעה שפינו בימי בית שני את כל הקברים שהיו בירושלים, הותירו על כנם את קברי בית דוד ואת קבר חולדה הנביאה בלבד (תוספתא, מהדורת ליברמן, בבא בתרא, א, 11, עמ' 131-132 ומקבילות), ונמצאנו למדים שהיה לה מקום מיוחד בתודעת העם.
אם כן, בהתאם לדעתו של ר'יוחנן בבבלי מגילה, אפשר לומר שהליכתו של ירמיהו להשיב את השבטים הרבתה את התופעה של נבואת נשים בישראל, לא לשעתה בלבד כי אם לדורות, לפי המאמר שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה (מגילה יד ע"א). בהקשר זה יש לומר שחולדה נכללת ברשימת מוסרי התורה בפתיחת "סדר תנאים ואמוראים", שנתחבר בתקופת הגאונים במאה התשיעית בבבל, והיא משובצת בין הנביאים: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לעתניאל, ועתניאל לאהוד, לשמגר, לדבורה וברק, לגדעון... לישעיהו, למיכה המורשתי, ליואל, לנחום, לחבקוק, לצפניה, לירמיה, ליחזקאל, לחולדה, לחגי, לזכריה, לעזרא ועזרא לכנסת הגדולה" (סדר תנאים ואמוראים, מהדורת ק' כהנא, פרנקפורט ענ"מ תרצ"ה, עמ' 1-2).
הרבנית בילה והדלקת נרות יום טוב
הרב נבון מקדיש פרק למה שהוא מכנה וויכוח בין הרבנית בילה וה"מגן אברהם" בשאלת הדלקת נרות יום טוב(עמ' 190-191). הרבנית בילה הייתה אשת הרב יהושע פלק כ"ץ (שט"ו-שע"ד; 1555-1614), מחבר ה"פרישה" וה"דרישה" לטור שולחן ערוך. בהקדמה לחיבורו זה של אביו לטור יורה דעה, מעלה הרב יוסף פלק את שבחה של אמו בילה. הוא מתארה כמי שהייתה משכימה לבית הכנסת מדי בוקר ומתפלמסת עם אורחי הבית בדברי תורה. כמו כן, בנה מתעד שני חידושי תורה שחידשה אמו הקשורים להדלקת נרות יום טוב, בעקבות מה שנראה היה בעיניה מנהגי טעות שנהגו בקרב הנשים בזמנה.
את עיקר דבריו מקדיש הרב נבון לאחד מחידושיה של הרבנית בילה, חידוש הנוגע למועד אמירת הברכה. בדומה לנוהגן של הנשים בהדלקת נר שבת, מנהגן ביום טוב היה להדליק את הנרות תחילה ולאחר מכן לברך. אולם הרבנית סברה כי ראוי שהנשים יאמרו את ברכת ההדלקה על הנרות ביום טוב קודם ההדלקה עצמה, משום שלא כמו בשבת, אין ההדלקה אסורה ביום זה.ר' אברהם גומבינר, ה"מגן אברהם", בן המאה השבע עשרה, דחה את דבריה וסבר שאין לערוך הבחנה וחלוקה בין יום טוב לבין שבת. אולם חכמים אחרים דחו את דבריו, ובהם הרב יחזקאל לנדא ב"דגול מרבבה".
הרב נבון מזכיר בקצרה את החידוש השני שהעלתה הרבנית בילה, בלא שהוא מציין השקפות הלכתיות אחרות שהובעו על אודותיו. חידוש זה קשור למועד הדלקת הנרות ביום טוב. הנשים נהגו להדליק נרות ביום טוב קודם לסעודה. אולם הרבנית סברה כי בדומה לשבת, יש להדליק את הנרות מבעוד יום, קודם תפילת ערבית, כדי שהכל יהיה מוכן מיד עם שיבת האדם מבית הכנסת, וכן בהתאם בשיטה שמלאכה המותרת ביום טוב עדיף לעשותה מבעוד מועד. לשיטתה של הרבנית, ביום טוב שני של גלויות בלבד יש להדליק לאחר ערבית, שכן אסורה ההכנה מיום טוב ראשון לשני. גם כאן, יש שקיבלו את דבריה ויש שחלקו עליהם.
בהקשר לחידוש הראשון של הרבנית, יש לומר ששיטתה התקבלה אמנם בקרב פוסקים רבים, ובכלל זה ה"משנה ברורה" (רסג, כז) והרב עובדיה יוסף (יחוה דעת, א, כז; ב, לג). לעומת זאת, יש שפסקו כמו ה"מגן אברהם", כגון ה"מטה אפרים" (תרכה, לג; ואלף למטה שם, אות מט) וה"קיצור שולחן ערוך" (עה, ד).
לפנינו לכאורה דוגמה מעניינת של הלכות שנקבעו בידי אישה. אולם המציאות בעניין זה מורכבת מעט יותר. מדבריו של הרב נבון לגבי עיתוי אמירת הברכה על הדלקת נרות יום טוב משתמע לכאורה שמדובר במנהגים שבהם נהגו כלל הנשים מדורי דורות מבלי שהייתה על כך כל מחלוקת ומבלי שהושמעו דעות אחרות בנדון, ואילו אשת ה"פרישה" וה"דרישה" היא שבאה והצביעה על הטעויות כביכול. אולם אין אלה פני הדברים לאשורם.
במקורות שונים בספרות הראשונים מובעת מפורשות הדעה שבין בשבת בין ביום טוב יש לברך על הדלקת הנר עובר לעשייתה. כך ב"ארחות חיים" לר' אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת צ' לערך; 1330 לערך) נאמר כי אחד האיש ואחד האישה מברכים תחילה ואחר כך מדליקים, וכן הוא הדין ביום טוב (דין הדלקת הנר בע"ש, אות א, עמ' צז). וכך מוזכר גם בספר כל בו (לא). בנוסף, דעה זו מובעת בין היתר ב"ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא" (מהדורת שפיצר, עמ' מ).
כמו כן, יש לומר שלא מסתבר שנשי ישראל נהגו לאורך הדורות במנהגים כה בולטים בצורה שגויה מבלי שדמות תורנית תמצא לנכון לערער עליהם. אלא צריך לומר שמנהג הנשים להדליק נרות ביום טוב עובר לעשייתן מסתמך על מקורות סמכותיים מספרות הראשונים, והרבנית העלתה טעם מחודש.
באשר לחידוש התורה השני של הרבנית בילה שאליו מתייחס הרב נבון קצרות, יש לציין כי גם לגביו קיימות עמדות הלכתיות חולקות. ואין כאן המקום להאריך.
בהקשר לדברינו יש להעיר כי הרב נבון מאיית את שמה של הרבנית לכל אורך דבריו בתור "ביילה", למרות שבהקדמה שכתב בנה הרב יוסף פלק מוזכר שמה כ"בילה", וכך יש לכותבו משום שייתכן ששמה היה "בִּילָה", שם הידוע עד היום בקרב נשים יהודיות. בתיה ברומברג הקדישה את המאמר "נשים מחדשות דינים בהלכה" [סיני (פט) (תשכ"ו), עמ' רמח-רנ)] לדמותה של הרבנית בילה, מאמר אשר לא מן הנמנע שהרב נבון עשה בו שימוש, ושמה נכתב שם כ"ביילה", למרות שאין זה הכתיב המקורי.
המיילדות העבריות
אחד מפרקי "תֵיקוּ" מתייחד למיילדות העבריות, ולשאלה אם הן היו עבריות או מצריות (עמ' 135-136). לפי פשט הנאמר במקרא היו המיילדות עבריות: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים" (שמות א, טז-יז).
הרב חיים נבון מציין שהרמב"ן (שמות א, י) והרשב"ם (שם שם, טו) מתייחסים אליהן כעבריות, וכן הוא דעת חז"ל, שזיהו את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים (סוטה יא ע"ב). לעומת זאת, האברבנאל (שמות פרק א) ויוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר שני, ט, ב) כתבו שהמיילדות היו מצריות מכיוון אין להניח שפרעה היה בוטח במיילדות עבריות. הרב נבון מציין עוד כי בילקוט שמעוני (יהושע, רמז ט) נאמר שהן היו מצריות והתגיירו, ומוסיף לכתוב כי לפי ביאור זה יש להוקירן על מצפונן המוסרי.
והנה, יש לומר כי הצגת הדברים כפי שמבוטאת כאן אינה לגמרי כהווייתה. אין ספק שלפי הפשט מדובר במיילדות עבריות, וזו גם הייתה דעתם הברורה של חז"ל. האברבנאל סבר אמנם שהמיילדות היו מצריות, ומעלה טעם דומה למוזכר אצל בן מתתיהו (מהדורת שליט עמ' 58), רעיון שייתכן שהגיע אליו ממקור מישני. מכל מקום, חשוב להדגיש שרעיון זה איננו תפיסה יהודית אותנטית. באשר לנאמר בילקוט שמעוני (מהדורת הימן-שילוני עמ' 17) לפיו המיילדות היו נשים מצריות שהתגיירו, מקור הקטע הוא "מדרש תדשא" (פרק כא, מקדמוניות היהודים, ב, עמ' קע). אברהם עפשטיין, מהדירו של מדרש זה, כבר הראה שהוא יונק ממקורות חיצוניים, ובאשר לקטע הספציפי הנדון שיער שם בהערות כי עורך המדרש שאב זאת מקטע בספר היובלים שלא הגיע לידינו.
מדברי הרב נבון, לפי דרך הילוכו, לא מחוור לגמרי שההשקפה שהמיילדות היו מצריות אינה שוות-מעמד לעמדה שהן היו עבריות, וכי זו השקפה חיצונית שאינה שורשית לספרות חז"ל ושאין היא פשט הכתובים. אפשר להעיר עוד שמן הראוי היה להביא את ההשקפות השונות בסדר כרונולוגי, ובמה שנוגע להשקפה שהמיילדות היו מצריות, מן הראוי היה לאזכר תחילה את דעתו של בן מתתיהו, בהמשך את מדרש תדשא או את ילקוט שמעוני, ולבסוף את האברבנאל.
שמה של אשת לוט
ביחידה בנושא "האם אשת לוט הפכה לנציב מלח" (עמ' 116-117) מתייחס הרב חיים נבון בין היתר לשמה של אשת לוט. הוא מציין שלפי הנאמר ב"פרקי רבי אליעזר" (פרק כה) שמה היה "עירית", וכן רבי יעקב בעל הטורים (לבראשית יט, כו) מצא שהמילים "היא עירית" עולות בגימטריה למספר 706 והמילה "אשתו" עולה למספר 707. (ידוע שנהגו לערוך ולקיים גימטריאות שהיה בהן חוסר התאמה במספר יחיד, ולעיתים אף יותר).
אולם חובה להעיר כי לצד השם "עירית", בחלק מהמקורות שמה של אישה זו הנו "עידית", לרבות אחד מכתבי יד של "פרקי רבי אליעזר" עצמו. "עדית" הוא שמה גם בציטוט של הקטע ב"פרקי רבי אליעזר" שבבראשית רבתי (יט, כו, עמ' 82), וכן "עידית" מוזכר בתנחומא מהדורת בובר (וירא, ח, עמ' 90).