טבעת צרה יותר לא היתה מותירה על האצבע פס חיוור בולט. אבל שירי רצתה טבעת רחבה, ובאותו ערב זה נראה הכי מתאים בעולם. בעתיד, אחרי שהיא תיסע ותחזור, בצִלו של החשד הנורא, יוֹשי יאמר בחיוך עקום שאולי הפס שהוא מזהה על האצבע שלה קשור ברוחב המופרז של הטבעת. שירי תאמר שהוא מדבר שטויות. הרי היא הספיקה לענוד את טבעת האירוסין פחות מחודש. שום סימן לא נוצר תוך חודש, בטח לא בחורף. אבל יושי התעקש שהוא רואה פס חיוור על האצבע, ועוד רחב, וזה משגע אותו. שירי לא המשיכה להתווכח, והשתדלה בעדינות להסתיר את היד במשך כל השיחה, מה שכמובן גרם למפגש כולו להתפתל סביב הטבעת הנעדרת והפס החיווריין.
אבל כל זה מחכה בעתיד. באותו ערב של מוצאי שבת שירי ענדה בגאווה את טבעת האירוסין שלה, וקצרה מחמאות רבות מחברותיה, וגם כמה מילות קנאה. שירי ממילא לא שמעה מה אמרו לה. היא קרנה אושר, כמו שרדיאטור מקרין חום.
רק לפני שבוע החליטו להתארס, ביום שלישי ההורים נפגשו, ולמחרת כבר הלכה עם אמא של יושי לקנות טבעת אירוסין. החוויה המשותפת הראשונה שלה עם חמותה לעתיד עוררה בשתיהן אי-נוחות. שירי ביקשה מיושי שיצטרף, אבל הוא צחק ואמר שענייני טבעות הם עסק של בנות. לא היה לה נעים להפציר בו שיצטרף בכל זאת.
שירי לא ידעה אפילו איך עליה לקרוא לאמו של יושי. עד עכשיו דיברה עליה בפשטות כאמא של יושי, אבל עכשיו לא יעלה על הדעת לקרוא לה כך בפניה. היא תישמע כמו ילדה בת שבע. והיא גם לא יכולה לקרוא לה סתם רותי. לכן השתדלה שירי להימצא תמיד בזווית שבה תוכל להסב את תשומת לבה של אמא של יושי בלי שתיאלץ לקרוא לה בקול. השיטה הזו הוסיפה עוד מידה של סרבול למפגש שממילא היה מסורבל להפליא. אבל החמות לעתיד והכלה לעתיד היו שתיהן נחושות לאהוב אישה את רעותה ולהתגבר על כל המכשולים הצפויים לחמות ולכלה, כך שהאירוע עבר בשלום.
באותם מוצאי שבת שירי היתה נבוכה ומאושרת, ויושי היה סתם מאושר. הביקורתיות הרגילה שלו כאילו נעלמה - לא, הושעתה - לערב אחד. הוא הרגיש שכולם משתתפים בשמחתו, שמחה שלמה, בלי מצרים. נדמה היה לו שאירוע כה משמח לא היה מעולם, ושכל הנוכחים חווים שמחה עצומה, מרגשת וחסרת תקדים. אם היה מנתח את התחושה הזו באופן מודע - היה דוחה אותה בבוז. אבל בערב ההוא לא היה דבר רחוק יותר מיושי מאשר ניתוח מודע.
"...רק חבל שסבא אברם לא נמצא," שמע לפתע את קולה של שירי מבעד להמולת הפטפוטים הנרגשים.
"מה?" אמר יושי, "לא שמעתי."
"אמרתי," חזרה שירי בקול רם, "שסבתא וי ממש זורחת; חבל שסבא אברם כבר לא כל כך נייד, ולא יכול היה להגיע."
"כן, כן," אמר יושי, "באמת חבל." למעשה, הוא היה אדיש למדי לשאלת ניידותו של סבא אברם, אך לא היה אדיש כלל לשירי, ונטה להסכים לכל דבר שתאמר.
"אמא הציעה שניסע אליו השבוע, ואבא אמר שזה כאילו רעיון טוב," המשיכה שירי.
"כן," המהם יושי, תוך שהוא מחווה לשלום לחבר שזה עתה נכנס בדלת, "רעיון טוב."
למחרת יושי לא יזכור שהסכים לנסיעה הזו, ואפילו יחשוב שקצת מוגזם לצפות ממנו לנסוע עד חיפה בשביל לפגוש סבא זקן וסנילי למחצה. "הוא בכלל לא סנילי," תיעלב שירי, ויושי יסכים מיד לנסוע, וסתם צחקתי, כן, אני יודע שזה לא מצחיק, אני מאוד אשמח לפגוש את סבא אברם, באמת באמת, אולי ניסע ביום חמישי. ובלבו עדיין יחשוב שהנסיעה הזו היא מטרד, אבל מה אפשר לעשות, שטויות, וחוץ מזה, מה אכפת לו לבלות עוד כמה שעות עם שירי.
השיחה הזאת תתקיים למחרת. בעוד שבוע דעתו על הנסיעה לחיפה תהיה שונה לחלוטין.
אבל במוצאי שבת, במסיבת האירוסין, היעדרותו של סבא אברם לא נראתה משמעותית ביותר. אפילו שירי שכחה ממנה מיד, כאשר התיישבה לידה חברה מהאולפנה והחמיאה לה בהתרגשות פטפטנית על השמלה והטבעת והחתן. ביום אחר יושי היה אומר שדברנות קדחתנית כזו מסווה רגש פחות סימפתי, קנאה למשל. אבל בערב הזה יושי לא היה מצליח לזהות רגש לא סימפתי אפילו אם היה עומד מולו, מה שבאמת קרה כמה פעמים. וממילא הוא היה שקוע בשיחה עם דוד זקן, שהתעקש להסביר לו בפירוט את זיקתו המדויקת למשפחה, ולא יכול לשמוע את השיחה שניהלה שירי.
"זה שהוא יותר נמוך ממך, זה שטויות," אמרה החברה.
"הוא לא יותר נמוך ממני," אמרה שירי, וכמעט דייקה.
"אז עוד יותר טוב," אמרה החברה בספקנות. "כמה זמן אתם מכירים?"
"ארבעה חודשים," אמרה שירי.
"בטח את מתאפקת לא להגיד: ארבעה חודשים ושבוע וחמש שעות", אמרה החברה וחייכה במתיקות.
"למעשה," אמרה שירי וחייכה גם היא, "ארבעה חודשים ויומיים ושלוש שעות," היא הציצה בשעונה, "ושבע-עשרה דקות, בדיוק."
"העיקר שיהיה במזל טוב," אמרה החברה, והלכה לכיוון קבוצת הבנות שהתגודדו ליד האקווריום הגדול שבסלון.
אבא של שירי, יעקב ויינשטיין, נקש על כוסו במזלג. אפילו הוא עצמו לא הצליח לשמוע את הדנדונים העדינים. "אההם, אההם," כחכח בגרונו. גם הכחכוח לא הותיר בקהל את הרושם המצופה. לא נותרה לו ברירה אלא לנקוט דרכים עדינות פחות. הוא קם ואמר: "סליחה, רבותי, אני מבקש מכולם לשבת". רק אחרי שחזר על המשפט שלוש פעמים, בקול גובר והולך, החלה ההמולה לשכוך.
"אנחנו מודים לכולכם שבאתם לחגוג איתנו את האירוסין של שירי שלנו עם יושי," פתח אבא של שירי, והמשיך ודיבר על רעיון מפרשת השבוע. כשחזר והזכיר בסוף דבריו את סבתא בלה וסבא מורדי שלא זכו, הוא נשנק לרגע, וכולם התלחשו כמה הוא מתרגש, וככה זה באירוסין של הבת הבכורה, לא נכון: ככה זה בכל אירוסין, ובאמת חבל שסבתא בלה לא זכתה. אבל אבא של שירי לא שמע את הלחשושים. הוא דימה שיתפקע מאושר ומהתרגשות, והיה מלא עד לבלי הכיל באהבה לבתו, לאשתו, לילדיו, לחתנו החדש ואפילו למשפחת החתן הנבוכה מעט. "ועכשיו," סיים, "אני מבקש מהחתן לומר כמה מילים."
יושי התנער מיד, ואמר, כמקובל במקרים כאלו, "אבל לא הכנתי כלום."
"שטויות," אמר אבא של שירי, שהקדיש במשך השבוע שעות ארוכות להכנת נאומו הקצר, "זה לא טקס פרס נובל. לא צריך להכין מראש. פשוט תגיד משהו".
"אולי שירי תגיד משהו?"
"לא לא לא," ננערה שירי. "אתה תאמר דבר תורה, ואני אתגאה בך. זו חלוקת התפקידים בינינו."
"תנו לי עוד דקה," ביקש יושי.
"בינתיים נשיר משהו," נענה חותנו לעתיד ברוחב לב, והחל להמהם ניגון הידוע רק לו. המסובים ניסו להצטרף אליו בשירה, עד שחבריו של יושי נואשו והחלו לשיר להיט חסידי עדכני.
יושי הצליח בינתיים לנסח כמה משפטים שהניחו את דעתם של הכול. לאחר שסיים לדבר, גהרה אמו לעברו: "אני שמחה שהסכמת לדבר," לחשה, "דיברת נורא יפה."
סבתא וי הופיעה פתאום ליד השולחן.
"איפה היית, אמא?" שאלה אמא של שירי.
"נֶחָמָל'ה," אמרה סבתא וי בחיוך עדין, "אני כבר מספיק גדולה ועדיין לא מדי זקנה. אפשר לי להסתובב לבד."
"מותר לי," תיקן יושי. סבתא וי זקפה גבה בהתפעלות מעוּשָׂה מכישוריו הלשוניים.
"רק שאלתי, אמא," נעלבה אמא של שירי. "כולם תהו איפה את."
"אז תגידי שהגעתי בטעות לתל אביב ונתקעתי בפקקים," אמרה סבתא וי. המבטא הבריטי הרך שיווה נופך של אמינות לבדיה שהמציאה בו במקום.
"נו באמת," אמרה אמא של שירי, "הפסדת את הדיבורים."
"אני בטוחה שהיה נהדר," אמרה סבתא וי, "אבל יש רק דיבור אחד שאני באמת רוצה לשמוע, והוא מתחיל ב'הרי את מקודשת'". היא קרצה לשירי וליושי. "ואם את דווקא רוצה לדעת, ישבתי למעלה בחדר שלכם והסתכלתי באלבומים ישנים של הילדים."
"מדהים כמה מהר הילדים גדלו," נאנחה אמא של שירי, מפויסת. "נדמה שרק אתמול הם נולדו."
"ולי נדמה שרק אתמול את נולדת," אמרה סבתא וי.
יושי הקשיב לשיחה בתדהמה. "אף פעם לא שמעתי סבתא כזו," לחש באוזני שירי.
"אמרתי לך," היא לחשה בחזרה. "זו סבתא וי. אין עוד כמוה. אחרי שייצרו אותה נסגר המפעל."
"גם אמא שלי צינית," הוסיף יושי ללחוש, "אבל סבתא וי היא ליגה אחרת."
"אין להשוות," לחשה שירי, "ליד סבתא וי אמא שלך היא מגישה בערוץ הילדים."
בינתיים עברה סבתא וי עצמה לצדו השני של השולחן, והתיישבה ליד יושי. "נו," היא שאלה, "איך הנכדה הבכורה שלי?"
"מדהימה."
"ברור. ואיך אתה?"
"אני סביר."
"את זה עוד נראה," אמרה סבתא וי בטון ספקני. ומיד הוסיפה: "אתה נראה נחמד, ואני סומכת על הטעם של שיריל'ה. אז בטח אתה לא מאוד גרוע."
"אויש, אמא, תפסיקי עם השטויות שלך", אמרה אמא של שירי. "המשפחה של יושי פה והם עוד לא מכירים אותך. הם עלולים לקחת אותך ברצינות."
"אף אחד לא לוקח אותי ברצינות," אמרה סבתא וי, ושוב קרצה ליושי. גם היא נראתה מאושרת מאוד. היא תפסה את ידה של שירי וקירבה אותה אל עיניה. "ומה אני רואה? כבר קיבלת טבעת עם יהלום בגודל של אגוז." סבתא וי הרפתה מידה של שירי, נישקה אותה על פדחתה, ואמרה: "טוב, תמשיכו ליהנות לכם, אני חוזרת לאלבומים שלי."
"גם אבא של אבא שלך כזה מגניב?", שאל יושי את שירי, לאחר שסבתא וי נעלמה.
"ממש לא," אמרה שירי. "אני מאוד אוהבת את סבא אברם, והוא חכם ואוהב ובדרך כלל חביב. אבל בשום אופן אי אפשר להגיד שהוא מגניב."
"זה בסדר," אמר יושי, "אין לי ציפיות. גם הסבתות שלי לא מגניבות, שלא לדבר על סבא. פשוט, אחרי שראיתי את סבתא וי חשבתי שאולי אצל הסבים שלך מגניבוּת זו מחלה מידבקת."
"למען האמת, סבתא וי וסבא אברם לא כל כך מסתדרים," אמרה שירי בשקט.
האורחים החלו להתפזר, וההמולה סביבם שקטה מעט. הדס, החברה הכי טובה של שירי, המתינה בסבלנות במרחק של כמה מטרים, מחכה שהחתן והכלה יסיימו את שיחתם. שירי הנמיכה עוד את קולה, כדי שאיש מלבד חתנה לא ישמע את הרכילות המשפחתית. "אנחנו משתדלים לא להפגיש אותם. הם מאוד מאוד שונים. אבל אני בטוחה שכלפיך סבא יהיה מאוד נחמד. הפגישה איתו תהיה אירוע נעים."
יושי כבר שכח שהסכים לנסוע לפגוש את סבא אברם, ולכן התייחס למשפט הזה כאמירה כללית ולא מחייבת. ובכל מקרה, למה שהפגישה עם סבא אברם לא תהיה אירוע נעים?
במסיבת אירוסין נאמרים לעתים קרובות משפטים לא מדויקים. מעט מהם יכולים להתחרות ברמת האי-דיוק של המשפט האחרון הזה.
”ללכת על דגים“ - הרב חיים נבון, בהוצאת ”ידיעות ספרים“.