שבוע לאחר אותו ביקור אושפז חנן בבית החולים איכילוב. הוא שמח למראה חברים שהגיעו לבקרו. כשהאחים החזנים חיים ויצחק לוינוביץ', בני כפר עציון, שרו לו שירים ליד מיטתו, התרגש מאוד ואמר להם כמה הוא אוהב את שירתם.
בשבוע שלפני ראש השנה תשע"ב הכניסו אותו בני המשפחה להוספיס בהר הצופים. תרצה בתו, שהובילה אותו, שרה איתו את "מעל פסגת הר הצופים", ואחר את "ירושלים של זהב". כשהגיעו לשורה של "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה" - בגרסה המוקדמת של השיר - נכנסה לחדר אחת האחיות. תרצה הפסיקה לשיר וניגשה לשוחח עם האחות. ואז שמעה את חנן ממשיך לבד לשיר את "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", הגרסה המתוקנת של השיר, להראות שחשוב היה לו שלא להפסיק את השיר בשורה "כיכר השוק ריקה".
עיקר התקשורת עם חנן בחודש האחרון לחייו היתה באמצעות שירים. רוב הזמן חנן היה רדום. בני המשפחה השמיעו לו שירים שאהב באמצעות דיסקים, והוא הצטרף לשירה, ואפילו בשמחה. ניכר היה שהשירה עושה לו נחת. "בניגון יש נשמה," מספרת בתו אפרת, "הניגון היה הדבר האחרון שהחזיק אותו."
לקראת ראש השנה החליטה המשפחה להחזיר את חנן הביתה. בראש השנה הגיעו חלק מחבריו, בעיקר בני כפר עציון, לקיים חלק מהתפילות סביב מיטתו. רוב הזמן חנן היה רדום, אבל כשהרב אלישיב קנוהל, חברו לקיבוץ, מבני כפר עציון, תקע בשופר, הוא פקח עיניים וחייך. חיוך אחרון.
כעבור שלושה ימים, בו' בתשרי תשע"ב, הוזעקו כל בני המשפחה אל מיטתו, וצפו בנשימותיו האחרונות. וכך, כשכל בני ביתו סביבו, נפרד חנן מהעולם הזה.
"פה מתרונן, לב דופק ודמעות בעיניים"
ברגע שהחזיר חנן את נשמתו לבורא ניגש הבן אמיתי אל ארון הספרים, הוציא את ספר "מעט מן האור" לספר בראשית, והחל להקריא מתוך הפירוש לפרשת "ויגש" (עמ' 378) את מאמרו של חנן:
אחת השאלות המעיקות על האדם הנה כיצד ייפטר מן העולם ומהן התמונות האחרונות שילוו אותו בעת מותו... כמה איומה היא המציאות שבה הורים שכולים קוברים את בניהם ונושאים עמם מחזה זה כפצע פתוח עד יום מוות, וכמה שונה - מן הקצה אל הקצה - דמותו של אדם נפטר מן העולם כשבניו סובבים את מיטתו ופניהם נשקפו אליו בעת מותו, ומבטיחות את המשך קיומו גם לאחר פטירתו. יעקב, שידע כל ימיו סבל וייסורים, זכאי לבשורת נחמה כה פשוטה מעין זו: "ויוסף ישית ידו על עיניך". לא אתה תבכה עליו, כדרך שבכית עד כה עשרים ושתיים שנה, אלא הוא יבכה עליך. הוא יגהר עליך בעת מותך ופניך משתקפים בפניו, והוא יעצום את עיניך באהבה וילחש לך: נוח בשלום על משכבך.
והדברים הללו, שכתב חנן שנים לפני כן, דיברו אליהם באותו רגע יותר מכול: דמותו של אדם נפטר מן העולם כשבניו סובבים את מיטתו ופניהם נשקפות אליו בעת מותו, ומבטיחות את המשך קיומו גם לאחר פטירתו.
למחרת התקיימה הלווייתו. עשרת אלפים איש, שרים, חברי כנסת ויו"ר הכנסת בראשם, רבנים ובראשם הרבנים הראשיים לישראל, חבריו של חנן, תלמידיו, מתיישבי יו"ש וסתם "עמך", הגיעו להיפרד ממנו בהלוויה שחנן בוודאי כל כך היה שמח על סגנונה: בשירה. ילדיו שרו ליד מיטתו, ההמונים שרו כשהובילו אותו לקבורה. חבורת נערים ניגנה ניגונים בין הספד להספד. שירה ארוכה ומתמשכת לאורך כל ההלוויה.
בספר "מעט מן האור" לספר בראשית, בפירוש לפרשת "וירא" (עמ' 116), כותב חנן על הלווייתו של הרבי המרקד, הרב שלמה קרליבך ז"ל, שזכה להכרה בגדלותו רק אחרי פטירתו:
זכיתי לשיר ולרקוד עמו כמה פעמים בחייו, אך לעולם לא אשכח את ההליכה אחרי מיטתו, בעת שנלקח לבית עולמו. הציבור העצום שהתכנס לחלוק לו כבוד אחרון ליוה אותו לאורך כל הדרך, כשהוא שר את ניגוניו בדבקות עד כלות הנפש, והצועדים נדמו כרוקדים אחרי מיטתו. במהלך ההלוויה שרנו "על אלה אני בוכייה", אבל כשהורד גופו אלי בור ופניו כוסו עפר, שרנו יחדיו: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי". ורטט גדול עבר בציבור כנוע רוח בעצי יער: פה מתרונן, לב דופק ודמעות בעיניים.
חנן לא שיער מן הסתם כשכתב את הדברים שבשורות אלו תיאר במדויק גם את הלווייתו שלו, כאילו חזה אותה, כאילו השתתף בה כאחד מרבבת המלווים, ולא היה גיבורה.