אולי זה יראה מוזר ואולי ישן אבל השבוע רכשתי וקראתי את הספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" של חנה גרין. הספר יצא לאור בשנת 1969 ואני קראתיו בפעם הראשונה לפני כ35 שנה. כעת קראתיו שוב.קראתיו בעניים אחרות קראתיו במבט שונה.
אני ממליץ על קריאתו לא רק משום שהוא מעניין ועוצר נשימה, לא רק משום שהוא פותח דלת להצצה לעולם של מחלקה סגורה באשפוז של דבורה בת ה16 בעקבות סכיזופרניה. ולא רק בשל העובדה שהוא נכתב ע"י מי שחוותה את זה בעצמה וכתבה את אשר על ליבה וכידוע מה שיוצא מן הלב נכנס את הלב של הקורא. ולא שיש לי רקע רפואי או קשר כל שהוא לתחום הנדון בספר. אלא בעיקר משום שהספר מתאר עולם של תיקון
הוא מתאר אפשריות רבות של איחוי. הוא ממחיש מצבים אינסופיים של חיבור. חיבור של האדם אל עצמו ,אל אברי גופו אל רוחו, אל נפשו ונשמתו. כנראה שעל מנת לתקן שבר צריך מודעות עצמית ורצון כנה וחזק.צריך משפחה תומכת אוהבת ומציבה גבולות וכל זמן שהנר דולק -חייבים לתקן , וזה אפשרי.
אין יותר שלם מלב שבור ואין לב שבור יותר מליבו של דוד מלך ישראל שמעיד על עצמו "כל משבריו וגליך עלי עברו".אנוש הלב ועקוב הוא מי ידענו?" ודוד הוא זה שמראה לנו את אפשרויות התיקון. את החיבור המנצח שבין גוף ונפש. זה מה שמשך אותי לקרוא את הספר שוב.
כרב המכהן ברבנות מזה כ25 שנים ונחשף למצוקותיהם של אנשים נשים וטף, נחשף לעולמות שבורים ולחלומות מנופצים, נחשף למשברים קשים הן של יחיד והן של ציבור לפעמים מנקרת בי תחושה מוזרה ש "העולם השתגע". אולי ה"עולם המשוגע" צריך תיקון כל שהוא? אולי צריך לגרום שיהיה בו איחויים אינסופיים?זה הרי אפשרי. כך לימדה אותנו דבורה בת ה16 גיבורת הספר.
כשאני שומע מהדורת חדשות אני נעצב, הלב שלי זועק" צריך לתקן את העולם!! צריך לגרום לחברה האנושית לאחות את הקרעים הרבים שבתוכה. חייבים ליצור חיבור אל הרוחני, אל מה שמעבר. לתת משמעות לחיים.
קריאת הספר דחפה אותי לצעוד צעד אחד לכיוון של רצון לתת כתף למי שנושא בעול התיקון.