ביקורת ספר: האם אנחנו מחוייבים להאמין?

בספרו החדש, "אמונה שאינה מגיעה לעיקר", משרטט פרופ' מנחם קלנר פרויקט שאפתני: ערעור על התפיסה שמנסחה הגדול הוא הרמב"ם, ולפיה ביהדות ישנן אמונות מסוימות, דוגמות, שהמאמין חייב לאמץ אותן. זהו פרויקט שאפתני משתי סיבות: הראשונה - כובד משקלו של הרמב"ם במסורת היהודית ובהיסטוריה של עם ישראל, והשנייה - העובדה שהאמונה שלפיה ישנן אמונות מסוימות שהיהודי חייב להחזיק בהן היא אמונה רווחת כיום, לעתים כמעט לא נתונה לוויכוח; זו גם אמונה פופולרית - השיר "יגדל אלוהים חי", שמושר בבתי כנסת רבים, מסכם את שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, וכמו מטמיע במתפללים את התודעה שישנן אמונות שחובה להאמין בהן.

(צילום: כריכת הספר)

קלנר, מומחה להגות יהודית ימי-ביניימית ומרצה במרכז האקדמי "שלם", פותח את הדיון במקרא ובחז"ל. הוא מציג את ההבחנה - שמצויה כבר אצל מרטין בובר - בין "להאמין ש-" ו"להאמין "ב-". "אמונה ש-" משמעה אימוץ עקרונות מסוימים, קבלה של דוגמות ספציפיות ואישור שלהן, ואילו "אמונה ב-" היא אמונה במובן של מתן אמון. האמונה המקראית והחז"לית היא "אמונה ב-": מתן אמון באלוהים, הישענות עליו וקרבה אינטימית אליו. כך, אברהם מתואר כמי ש"האמין בה', ויחשבה לו צדקה". קלנר טוען שבמקרא ובחז"ל כמעט לא נמצא רשימה מסודרת של עקרונות אמוניים שחובה לקבל; להפך - המקרא וחז"ל מניחים באופן מובלע את האמונות הללו כמובנות מאליהן, בלי צורך להצהיר על קבלתן. רק החל מימי הביניים, אצל ר' סעדיה גאון וביתר שאת אצל הרמב"ם, נמצא את המעבר אל "אמונה ש-" - האמונה היהודית הופכת לפתע לסדרה של עקרונות תיאולוגיים שיש לאמץ אותם כדי להיחשב ליהודי.

מעתה, אם כן, להיות יהודי פירושו להאמין בעקרונות כמו מציאות האל, תחיית המתים והשגחה פרטית. אך קלנר מצביע על כמה סיבות שבגינן הפרויקט הזה הופך לבלתי אפשרי, והסיבות הללו, צריך להודות, אכן מטרידות ומערערות באופן משכנע על המהפכה הרמב"מית. ראשית, קלנר מראה כיצד עבור הרמב"ם, העקרונות התיאולוגיים הללו קשורים קשר הדוק בתמונת עולם פילוסופית אריסטוטלית: קבלה של י"ג העיקרים פירושה אימוץ חלקים נרחבים מהפילוסופיה של אריסטו, דבר שמעט מאוד מאמינים יהודים עושים היום - כולל אלה שדבקים בי"ג העיקרים; שנית, הוא מצביע על כך שכבר בדורו של הרמב"ם חלקו עליו גדולי ישראל רבים, ולמעשה מעט מאוד מחכמי דורו קיבלו את העיקרים; שלישית, קלנר מצביע - וכאן הוא צועד בעקבות ויליאם ג'יימס - על הקושי הפילוסופי שיש בציווי להאמין בדברים מסוימים. ניתן לצוות על אדם להרים את היד, אך לא ניתן לצוות עליו להאמין שאלוהים נתן את התורה. אמונה בעיקרון כלשהו איננה דבר שאפשר פשוט לצוות עליו.

קלנר מביא טיעונים נוספים כנגד הדעה שליהדות ישנן דוגמות מסוימות שחובה לאמץ אותן, אך כבר מאלה שצוטטו לעיל, התמונה ברורה. המוטיבציה של קלנר בספר הזה, כפי שהוא מציין בפירוש, היא פולמוסית, אך ישנה גם מוטיבציה אחרת: הצבת מודל אלטרנטיבי להתמודדות של יהודים אורתודוקסים עם יהודים מזרמים יהודיים אחרים. הדעה שלפיה היות-יהודי מחייב אמונה בדוגמות מסוימות מונעת אפשרות של יצירת דיאלוג עם יהודים רפורמים או קונסרבטיבים, ואת זה בדיוק מנסה קלנר לאתגר. הוא מצהיר בפירוש שהוא אינו רלטיביסט - הוא לא סבור שכל הווריאציות של היהדות הן שוות ערך, אך הוא גם מסרב לפסול יהודים אחרים על רקע אמונותיהם, וממאן "לבדוק בציציות האמוניות" של כל יהודי ויהודי, ולבחון האם הוא יהודי כשר או לא מכיוון שהוא מאמין או לא מאמין בעיקרון מסוים.

"אמונה שאינה מגיעה לעיקר", לפיכך, הוא ספר שמתמצה לא רק בדיון תיאולוגי-פילוסופי, אלא הוא גם ואולי בעיקר חיבור שיש לו השלכות רוחניות רציניות לחיים היהודיים כיום. האם, למרות המחלוקות בין האורתודוקסיה לבין היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית, תוכל לכל הפחות להימצא סובלנות כלפי זרמים אחרים, והבנה שהאמונות השונות אינן מחסום, אלא גדר שאפשר לדלג מעליה, ולחייב במקומה קיום יהודי משותף, של עם יהודי שחולק מורשת אחת, אך מבין אותה באופנים שונים? זהו האתגר שקלנר נענה לו, והוא עונה על השאלה הזו בהן רבתי, כשהוא מוכיח שתפיסתו של הרמב"ם איננה מתחייבת. בעיניי, האתגר רציני כמו גם ההתמודדות של קלנר אתו. "אמונה שאינה מגיעה לעיקר" הוא אפוא ספר חשוב ונושא בשורה, לצד העובדה שהוא תורם תרומה של ממש לדיון התיאולוגי היהודי.

מנחם קלנר, אמונה שאינה מגיעה לעיקר, מאנגלית: שי סנדיק, הוצאת שלם, 197 עמ'