התלבטתי אם לכתוב את הביקורת הזו, שמקננת בי מאז קראתי את "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" לפני חודש. ראיתי ביקורת שלילית אחת שנכתבה והיא בהחלט לא התקבלה בברכה, ובנוסף, אני לא רוצה שישתמע שיש לי ביקורת על דפנה מאיר ז"ל. הביקורת שלי היא על הספר בלבד, או יותר נכון, על תהליך הכתיבה שלו.
החלטתי לכתוב בכל זאת. כי הספר ממשיך לעורר הדים, וכי אנשים יקרים לי ממליצים, עד שאני מראה להם את הבעייתיות שבו, ואז הם אומרים לי בהפתעה, וואו, בכלל לא חשבנו עליו מהכיוון הזה, ואני רוצה להרגיל את עצמינו לחשוב מהכיוון הזה, של מי שנפגע מהדברים שאנחנו כותבים וקוראים ומשתפים, ולשאול האם המחיר של הפגיעה שווה את הלייקים והויראליות והמחמאות.
ואחרי כל ההקדמה הזו, אני מזמינה אתכם לתרגיל. דמיינו לכם את דפנה כותבת בפייסבוק שלה, כמה בלתי נסבלת האחות במרפאה זו וזו שהיא עובדת איתה, או השכנה שעושה כך וכך, או הרבנית שאומרת משהו, או ההורים או האחות שמתנהגים בצורה כלשהי. אני בטוחה שהיא לא היתה עושה את זה, אבל נגיד. איך הייתם מגיבים? חברים משפטנים היו מתרים בה, תזהרי, אפשר לתבוע אותך על הוצאת דיבה, אנשי חינוך היו מזכירים לה, שיימינג יכול להרוס חיים, אנשי שלום היו מבררים איתה, תגידי, ניסית לפתור את זה מולם ישירות במקום לכתוב כאן?
אז זהו. שהיא ניסתה ומן הסתם גם הצליחה. היא כתבה, דפנה, מיילים ישירים, קצת בוטים לפעמים, לכל אדם שההתנהלות שלו הפריעה לה. לעמיתה שהגיעה עם דרישות מוגזמות לדעתה. למנהל המרפאה שבה היה איזה עניין לא נוח, למטופלת הכעוסה. ואולי אחר כך היתה שיחה טובה ושלווה והכל בא על מקומו בשלום.
רק שאז היא נרצחה, ואשה זרה החליטה שכל הענייניים האלו, שנפתרו במיילים אישיים, הם בעצם גם עניינה ואפילו עניינינו. את השיימינג שדפנה לא היתה מעלה על דעתה לעשות יפעת עשתה בשמה.
ולצד השיימינג, יפעת חיטטה גם במיילים מסוג אחר, של מצוקה, של השתפכות, של ויכוחים אישיים ואידיאולוגיים, של אנשים שבחרו לכתוב לדפנה, ואליה בלבד, ושדפנה בחרה לענות להם, ולהם בלבד.
אבל מה משנה בחירתם של אלו שכתבו בדם ליבם את המיילים הללו, הרי הכל בעצם שייך גם לנתן, ולכן מותר לו לחלוק אותם גם עם יפעת, שבתור עיתונאית, יכולה וודאי להפוך חלקים מההתכתבויות הללו לציבוריות. למה לא? מה היא פרטיות של כמה נשים לעומת הספר הנפלא ורב המכר שיכול לצאת מהמיילים הללו?
ואל תגידו לי "באישור". האישור היה מרוב הנשים שאליהן נכתבו המכתבים שפורסמו, כך ציינה יפעת. ומה עם אלו שהוזכרו שם בלי שהן היו הנמען? ומה עם אלו שלא אישרו? ומה עם אלו שלא פורסמו, אבל נחשפו לעיניה הבולשות של יפעת?
יפעת עברה על מאות מיילים, ואני מצטטת מהריאיון ב"נשים", בסוגריים תוספות שלי: "הוא (נתן מאיר) נתן לי את הסיסמה למייל שלה, עניין שכאמור עשה לא מעט בלגן (נשים ביקשו שלא תחטט במייל, כולל אחות של דפנה, שבספר יש ציטוטים רבים מההתכתבויות איתה. אל דאגה, לא התנגדות כזו תעצור את יפעת!). ואז, פשוט צללתי בים האדיר והמטורף שנקרא החיים של דפנה מאיר. או נכון יותר - ההתכתבויות של דפנה עם מאות אנשים..."
ובמקום אחר: " אנשים התכתבו עם דפנה על הדברים הכי אישיים בעולם, וזו הייתה חוויה מאוד לא קלה עבורי."
באמת יפעת, נשמעת חוויה ממש לא קלה. אבל לא עבורך, אלא עבור מאות האנשים ובעיקר הנשים האנונימיות, שלא מקבלות תמלוגים או כבוד אלא להפך, שהפרטיות שלהן הופרה ברגל גסה, שלא יכולות ולא יוכלו לעולם להציג את הצד שלהן מול טענות של אשה שנרצחה, שלא נעים להן לדבר סרה כי זה יוציא אותן קטנות מול הסיפור הטראגי של דפנה ומולך, הסופרת המהוללת.
יפעת סיפרה בריאיון שהיא אהבה את המריבות של דפנה. ברור. איזה כיף וכמה צהוב זה לקרוא מריבות שלא שייכות לך, ולא רק ליפעת זה כיף, זה כיף לכולם, ולכן הספר רב מכר. ותוך כדי שקראתי אותו, מרותקת- כי זה מושך באמת לקרוא את כל הצהוב הזה, פתאום דמיינתי אשה מכווצת, שמרגישה שנועצים בה עיניים מאז שיצא הספר, כי בטח כולן הבינו שהיא האחות הבעייתית/ המטופלת גסת הרוח/ השכנה צרת העין, ואשה אחרת שמתביישת ומודאגת מזה שיפעת ראתה את כל הסודות שכתבה לדפנה, ובאותו רגע הפסקתי. זה היה קשה, מודה. אבל אסור לנו לשתף פעולה עם הלשון הרעה הזו, עם העין המציצנית הזו. ואני מאמינה שדפנה היתה מסכימה איתי.
הכותבת היא אשת חינוך ופעילה חברתית
* תגובתה של מחברת הספר יפעת ארליך לדברים מובאת באריכות בקישור