אנשי הגשם

ניגונן של תפילות הגשמים, היה מוחשי מאוד עד תקופה לא רחוקה מאתנו. אף היום אפשר לראות נחלים מיובשים, בריכות מרוקנות, או שמימיהן מי אפסיים. נתוני רשות המים הממשלתית קשים מאוד, ו... את הכנרת כבר הזכרנו???

לנו לא נגמרים המים בבורות, ורובנו לא רואים מבעד לחלון ביתם את האדמה החרוצה מיובש. לנו מצויים המים תדיר בברזים, ובשפע. נכון, מצבה של הכנרת הוא מהחדשות החשובות ביותר שכל ישראלי קשוב אליהן, אולם אין הדבר מוחשי כבימי עבר. אולם יתכן ודווקא במצב זה עולה נימה חדשה של קשר מסוג אחר, קשר שלא המוחש עומד בבסיסו אלא הזיקה כשלעצמה. מצב זה דורש מודעות לחסרון הגשמים על אף שאיננו חווים אותו ברשות הפרט (ואף אם מכסות המים לחקלאות מונחות כטבעת חנק על צווארי החקלאים, אף להם יש מים בצנרת ביתם - שלא כבימי קדם), וכך אנו מוזמנים להתמקד יותר בקרבת ה' שבגשמים ופחות בגשם הגשמי גופו (בלי להסיר טיפה מחשיבותה של כל טיפה!).

לקשר בין הקב"ה בין עם ישראל יש ביטויים שונים, ואחד ומיוחד שבהם הוא הגשם. בקריאת שמע, עליה אנו חוזרים פעמיים בכל יום, אנו אומרים:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ד' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ד' נֹתֵן לָכֶם:

הדבר הראשון במעלה שהקב"ה מבטיח להעניק לנו כביטוי לשמחתו בנו על כך שאנו מממשים את דברו בעולם הוא הגשם, ולהיפך ח"ו. לא בכדי נתן לנו הקב"ה דווקא את ארץ ישראל המיוחדת, ושמא מלכתחילה נבראה זו באופן זה שאין בה נהרות ויאורים... גשם גשם משמים...

המצע עליו מתרחש סיפור האהבה בין הקב"ה לבניו הוא ארץ ישראל, על כן ה' דורש אותה תמיד, והשגחתו מצויה בה בכל יום ויום. ואף אנו עונים לעומתו ויודעים כי אין כגשמיה של ארץ ישראל, שגשמי אהבה הם.

עד כמה סובל הקב"ה מכך שאין הוא יכול להשפיע לנו את שפע טובו ואהבתו בשעה שאין אנו עושים רצונו, שומעים חז"ל בהקשבתם העדינה והעמוקה לדבר ה':

מַאי דִּכְתִיב: "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם"?
בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁמַיִם נֶעְצָרִין מִלְהוֹרִיד מָטָר, דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁמְּחַבֶּלֶת וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת.
וְהַיְּנוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא:
נֶאֶמְרָה "עֲצִירָה" בִּגְשָׁמִים, וְנֶאֶמְרָה "עֲצִירָה" בְּאִשָּׁה,
נֶאֶמְרָה "עֲצִירָה" בְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם",
וְנֶאֶמְרָה "עֲצִירָה" בִגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם".

עבור הקב"ה, עצירת הגשמים הינה חוויה נוראית, כאשה שיש לה ולד ללדת ולהביאו לעולם, והיא איננה מצליחה ללדת אותו - הוא ממש תקוע בלי יכולת לצאת! אלו רגעים נוראיים עבור אשה, ואלו רגעים נוראיים אף עבור הקב"ה המלא ברצון להוריד לנו גשמים על מנת להביא לנו חיים, אך הוא מנוע מכך. ענניו של הקב"ה "מתפוצצים" כביכול מכאבים ברצונם העז להשפיע עלינו גשמי ברכה...

לא בכדי נאמר (בראשית רבה פרשה כ אות ז):

ארבע תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ... אין תשוקתו של יצה"ר אלא על קין וחבריו... אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ... ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל.

תשוקת הקב"ה על ישראל, תשוקת הגשמים על הארץ. אין דבר הממלא את עולמו של המשתוקק יותר ממושא השתוקקותו! כמו אב שבנו אינו מותיר לו ברירה אלא להענישו, והוא כואב את כאב העונש הרבה יותר ממה שבנו מרגיש, כך כואב הקב"ה את כאבנו בשעת עצירת גשמים. צער השכינה.

סיפור זה שמעתי מפיו של מנהיג ציוני. סיפור מימי ילדותו ברוסיה. בשמיני עצרת, בתפילת הגשם, שאל בבית הכנסת: "אבא, גשם בחוץ... למה מתפללים לגשם?..." מתחת לטלית בא קולו של האב: "ילד, זה לא הגשם שלנו..." קול פסקני, דוחה הרהור שני. "לא שלנו! ('אומרים ישנה ארץ', יצחק זיו אב, עמ' 280)

ישנו גשם המספק מים, חיים ופרנסה, אך ישנו גשם שלנו, גשם שכולו אהבה ואמון של הקב"ה בנו, זהו גשם של ארץ ישראל.

בספר זה נאספו מתוך משנת חכמים העשירה עשרה סיפורים שמהם אפשר ללמוד את דרך החיבור והאהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. בכל שעת עצירת גשמים, חיפשו חכמים מה פגם יש בנאמנותם לדבר ה' ורצונו. ידעו הם את צער השכינה, כמו גם את צער האדמה והיושבים בה, אך ידעו גם ידעו כי מפתח של גשמים אינו מונח במחוזות הטבע אלא במחוזות הלב וטהרתו.
יתכן כי פרנסי הציבור עשו כל שבכוחם על מנת לחסוך במים, לתקן בורות ומאגרים רבים למי הגשמים, לדאוג לניקיונם ותקינותם, אך מה שחז"ל בחרו לספר לנו ולמסור לדורות עולם הוא דווקא תיקוני מעקשי הלב ומכשלותיו. כל סיפור והמאפיין הרוחני-מוסרי שלו.

לא סיפורי מופתים מספרים לנו חז"ל, ואין כוונתם להציב בפנינו עושי ניסים, אלא ללמדנו תהליך של תשובה, תחומי חיים הדורשים תיקון, נשיאת עיניים ושעבוד הלב לשמים. התפילה שלא נענית, מציבה אתגר של חיפוש דרך, בירור פנימי נוקב, והתשובה, תרתי משמע, ניתנת באמצעות מפגש עם דמות כזו או אחרת כמלמד תינוקות, פרנס עשיר או אלמוני הדואג לקדוש ולהבדלה.

כל אחת ואחד מאתנו, ואף כציבור, מוזמנים למצוא את עצמנו בתוך הסיפורים הללו, ולשוב את תשובתנו, שכן אף אנו חווים שנים שחונות לצערנו וכאבנו. ספר זה מבקש לעורר אותנו לסיפור אהבה, לעורר בנו תשוקה לקשר שבגשם, לתשובה לאהבה, לתשובה מאהבה.

מתוך ספרו החדש של הרב חן חלמיש "אנשי הגשם, עשרה מדרשים על תיקון חברה ועולם" בהוצאת ספריית בית אל